ת"א 46192-02-22

תקציר

השופטת דחתה את טענת התובעים כי הייתה להם עילה לפנות את הנתבעים מחנותם. התובעים, שהם בעלי הבניין, טענו כי עומדת להם הזכות לפנות את הנתבעים על בסיס שתי עילות נפרדות הקבועות בחוק. ראשית, הם טענו כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שהעבירו את הזכויות בחנות. שנית, התובעים ביקשו לבצע עבודות שיפוץ ובנייה בבניין והיה עליהם לפנות את הנתבעים. עם זאת, השופט מצא כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה באף אחת מהטענות הללו. באופן ספציפי, השופטת ציינה כי הסכם השכירות לא כלל הוראות כלשהן שיאפשרו לתובעים לפנות את הנתבעים במקרה של הפרה, למעט אי תשלום דמי שכירות. בנוסף, קבעה השופטת כי עבודות הבנייה המתוכננות לא ישנו באופן משמעותי את שטח החנות וכי די בפינוי זמני של הנתבעים במהלך העבודות. השופטת הדגישה כי מטרת דיני הפינוי הרלוונטיים היא להגן על הדיירים ובמקרה זה אין הצדקה לפינוי מוחלט של הנתבעים. התובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.