בש"א 4459/94

תקציר

במקרה משפטי זה, ביקשו המבקשים, שהם עורכי דין, תשלום עבור שירותיהם מהמשיבים ופתחו בהליכים בבית המשפט המחוזי, שהסתיימו בשעבוד זמני על נכסי המשיבים. שעבוד זה הפך לערבות בנקאית בהסכמה הדדית. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את טענת המבקשים, והורה להם לערער. המשיבים ביקשו והצליחו לשחרר את יתרת הערבות הבנקאית מעל יתרת החוב. לאחר מכן פנו המבקשים לבית המשפט העליון בשלוש עתירות: רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, הארכת הערבות הבנקאית וצו עיקול זמני על מקרקעין. בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור והארכת הערבות הבנקאית, תוך שהוא מדגיש כי הכללים הפרוצדורליים האזרחיים משרתים תכלית כפולה: מימוש זכויות בעלי הדין ואיזון האינטרסים המתחרים ביניהם. בית המשפט הדגיש את עליונותן של זכויות הקניין של המשיבים, בהדגישו את ההגנה החוקתית על הקניין מכוח סעיפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. היא קבעה כי במקרים בהם מדובר בצווי עיקול זמניים, חייב להתקיים טעם משכנע לטובת התובע, מבלי לפגוע בזכות הקניין אלא על פי הסמכה חוקית מתאימה, בהתחשב בהקשר החוקתי. הכללים הנוגעים לחקיקת משנה ולתקנות פרוצדורליות מדגישים עוד יותר כי צווי עיקול מותנים בהצגת ראיות מוצקות וערבויות פיצוי. לגופו של עניין, בערעורים הנטל על המערער גבוה יותר בשל חזקת התקינות בפסקי דין ראשוניים. חרף דחיית מספר בקשות, הכיר בית המשפט העליון בעילות תקפות לעיקול זמני במקרקעין של המשיבים בשל פוטנציאל לאי יכולת השבה כלכלית אם הערעור יתקבל. ההחלטה התייחסה גם למחדל של המבקשים באי גילוי טענות שנדחו בעבר, מה שהוביל להטלת קנס על הוצאות המשפט של המשיבים.