תמ"ש 1563-05-15

תקציר

התובעים, ילדיה של פ.כ., טענו כי לאביהם ולבת זוגו הידועה בציבור, ח.ר., הייתה שותפות זוגית שהשתרעה על שיתוף בכל רכוש שנצבר במהלך מערכת היחסים ביניהם. לפיכך, הם טענו כי לאחר מותה של ה.ר. הייתה צריכה פ.כ. לרשת מחצית מעיזבונה. הנתבעים, ילדיה של ח.ר. מנישואים קודמים, חלקו על טענה זו. השופט פסק לטובת הנאשמים. השופטת קבעה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח כי דיני השיתוף חלים על נכסי המנוחה, לרבות משקו של ח.ר., שהיה בבעלותה לפני תחילת הקשר עם פ.כ. מהראיות עולה כי המנוח ניהל חשבונות בנק נפרדים וניהל את כספם בנפרד. הם לא חלקו את כספם זה עם זה, וכל אחד מהם ידע לאן שייכים הכספים ולמה הם מיועדים. יתר על כן, פ.כ. לא פעל להסדרת יחסיו הרכושיים עם ח.ר. באמצעות הסכם ממון או הסכם ממון, למרות שהייתה לו הזדמנות לעשות כן. תחת זאת, צוואתו הצביעה על כך שהוא ידע שה.ר. הוא הבעלים היחיד של החווה וכי הוא לא יירש אותה. מניעיו של פ.כ. מתוך ידיעה ומודעות חסמו את זכותם של יורשיו לתבוע שיתוף בשמו בניגוד לרצונו. בנוסף, טענת התובעים כי התמורה ממכירת החווה של פ.כ. שימשה להוצאות המשותפות של בני הזוג, ולכן יש לראות בה רכוש משותף, לא הוכחה. השופט קיבל את גרסת הנתבעים לאירועים סביב מכירת החווה ומצא אותה סבירה יותר מזו של התובעים. מאחר שתצהירי הנתבעים לא נחקרו בהרחבה, ניתן משקל רב יותר לגרסתם לאירועים. מטעמים אלה דחתה השופטת את תביעת התובעים והורתה להם לשלם לנתבעים שכר טרחת והוצאות משפט.