ע"ע 1842-05-14

תקציר

במקרה זה פסק בית המשפט לטובת המערערים קידר ואילוז, וקיבל את ערעורם לפי חוק שכר שווה, תוך שהוא דוחה את ערעור העירייה. בית המשפט קבע כי קידר ואילוז זכאים להשוואה מלאה של שכרם לעמיתיהם הגברים שביצעו את אותה עבודה, שכן העירייה לא הצליחה להצדיק את פערי השכר בעילות המותרות הקבועות בחוק. טענת ההגנה של העירייה, שנסובה סביב "קבוצות מיקוח" והסכמי שכר שלא אושרו על ידי הממונה על השכר, נדחתה. בית המשפט הדגיש כי פערים מבניים כאלה, שלעתים קרובות מושרשים בסטריאוטיפים מגדריים, פוגעים בעקרון השוויון. כמו כן, חוק שכר שווה אינו מאפשר להצדיק את פערי השכר בעילות נוספות, ומאפשר שיקולים רלוונטיים ספציפיים בלבד. יתר על כן, במסגרת חוק שוויון הזדמנויות, בית הדין הדגיש את אי הוכחת המעסיק כי מגדר לא היווה גורם לפערי השכר, ובכך קבע כי העירייה הפרה גם חוק זה. כתוצאה מכך, הוענקה למערערים השוואת שכר, לרבות תוספות שכר ייחודיות והתאמות במתח הדרגות, לצד פיצוי של 75,000 ₪ כל אחת בגין נזקים לא ממוניים בגין אפליה מגדרית. בית המשפט הדגיש כי להבטחת השוויון עשויות להיות השלכות כספיות, אך היא עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק להילחם בפערי שכר מגדריים היסטוריים ולקדם שוויון במקום העבודה. כמו כן הופנתה העירייה לכסות את הוצאות הערעור של המערערים, ובכך חיזקה את עמדת בית המשפט בנוגע לשמירה על שוויון מגדרי במסגרות תעסוקה.