רמ"ש 45574-12-20

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במקרה מורכב של זוג גרוש שנישאו בשנית ולאחר מכן התגרשו שוב. הנושא המרכזי הוא הסמכות לדון בתביעות הכספיות של בני הזוג לאחר גירושיהם השניים. בני הזוג התגרשו לראשונה בשנת 2010, וניסחו הסכם גירושין בסיוע בית הדין הרבני, המסדיר נושאים כמו משמורת, מזונות ויחסי ממון. זמן קצר לאחר מכן נישאו הצדדים בשנית. נישואים שניים אלה נמשכו עד שנת 2020, אז נפרדו והאישה הגישה תביעת גירושין בעניין כתובה, משמורת ומזונות ילדים. בית הדין הרבני סירב להעניק לאישה תעודת גירושין והורה לשני הצדדים להישאר נשואים. לאחר מכן הגיש הגבר תביעת רכוש לבית המשפט לענייני משפחה, בניסיון לאזן את המשאבים שנצברו לבני הזוג במהלך 16 שנות נישואיהם. האישה, בתגובה, עתרה לדחיית התביעה על הסף, בטענה כי הסכם הגירושין מהגירושין הראשונים שלהם צריך להסדיר את העניין. בית המשפט לענייני משפחה דחה את עתירת האישה, בנימוק של חוסר סמכות, והאישה ערערה על החלטה זו. הערעור נדחה, כאשר השופט קבע כי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בתביעה, לרבות בהיבטים הכספיים של הנישואין הראשונים, שכן הסכם הגירושין שאושר על ידי בית הדין הרבני לא נדון באופן פורמלי והטענות בדבר ביטולו עקב התנהלות הצדדים צריכות להידון בבית המשפט לענייני משפחה יחד עם ההשלכות הכלכליות של הנישואין השניים. עוד הדגישה השופטת כי יש לבחון את טיבו של הסעד המבוקש דרך עדשות מהותיות, ובמקרה זה היסוד הדומיננטי בהסכם הגירושין היה חוזי ולא שיפוטי.