רע"א 7589/98

תקציר

במקרה זה הגישה המבקשת, התאחדות התקליטים והקלטות בישראל בע"מ, תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבה בגין הפרת זכויות יוצרים בכך שהשמיע מוזיקה מוקלטת במסעדה ללא רשות. המבקש ביקש צו מניעה קבוע שימנע מהציבור להשמיע את המוזיקה ותבע פיצוי כספי בסך 50,000 ₪. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי לבית משפט השלום נתונה הסמכות הן לצו המניעה והן לפיצוי הכספי. עם זאת, בערעור הבהיר בית המשפט העליון כי יש לטפל בשני סוגי הסעדים בנפרד בשל הבדלי סמכויות. היא הדגישה את תקדים הערעור האזרחי 29/58, הקובע כי כאשר התביעות כרוכות בסעדים כספיים ולא ממוניים כאחד, והן בסמכותן של ערכאות שונות, יש לפצל את התביעות. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בסמכותו לדון בסעד הלא ממוני, קרי צו המניעה, שכן לא ניתן להעריך את שוויו מבחינה כלכלית. לעומת זאת, בית משפט השלום מצא לנכון את התביעה הכספית בסך 50,000 ₪, שכן היא מצויה בתחום סמכותו הכלכלית לפי סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט. משכך, התקבל הערעור באופן חלקי, תוך העברת הדיון בצו המניעה בחזרה לבית המשפט המחוזי ודחיית התביעה הכספית מחוסר סמכות, תוך מתן אפשרות למבקש לדון בה בבית משפט מוסמך. בית המשפט העליון לא הוציא צו להוצאות על החלטה זו.