ע"פ 5735/18

תקציר

עניינו של המערער כרוך במחלוקת על חומרת עונשו בעקבות הסדר טיעון הנוגע לאישומי שוחד. המערער טען, כי סתירות בין כתב האישום המתוקן לבין גזר דינו של בית משפט קמא, בשילוב עם הימנעות התביעה ממסירת חומרי חקירה במועד, מצדיקים חזרה בו מהודאתו או זיכויו. הערעור התמקד במספר נקודות: החריגה הנטענת בחומרת העונש שלא נקבעה בכתב האישום המתוקן, טענות לעונש בלתי צודק בהשוואה למקרים דומים, והפגיעה בזכויותיו בשל אספקה בטרם עת של חומרי חקירה, שהייתה עלולה להשפיע על החלטתו להיכנס להסדר טיעון. השופט אלרון מצא לנכון לאפשר למערער לטעון בפני בית המשפט הפרוצדורלי את ההשלכות של אי קבלת כל חומרי החקירה, תוך שהוא מצביע על האפשרות לחזור בו מהודאתו אם חומרים נוספים אלה היו יכולים להשפיע על החלטתו הקודמת. מנגד, השופטים הנדל וסולברג חלקו על כך, וקבעו כי הכשלים הפרוצדורליים אינם פוגעים מהותית בהוגנות ההליך או מצדיקים את ביטול ההרשעה, תוך הדגשת חומרת העבירות. בסופו של דבר, הערעור על הכרעת הדין נדחה, אך העונש הופחת מעט משבע לשש שנים בשל הודאה בטעות פרוצדורלית ושיתוף הפעולה של המערער בהודאה מוקדמת באשמה, דבר המשקף איזון בין התייחסות לפגם הפרוצדורלי לבין חומרתן של עבירות השוחד.