ת"א 10043-11-15

תקציר

התובע, שהיה רשום כבעלים של נכס אך לא החזיק בו, תבע שלושה נתבעים בארנונה ששילם עבור נכס שאינו בבעלותו. הנתבע הראשון היה מוכר הנכס, השני היה הקונה על פי הסכם שבוטל מאוחר יותר, והנתבע השלישי היה עורך הדין שניסח את ההסכמים. השופטת בחנה את שורת ההסכמים ומצאה אותם בלתי הגיוניים, וציינה כי הסכם הביטול בין התובע לנתבע הראשון היה בין התובע לצד הלא נכון, דבר המטיל ספק באמיתות ההסכמים. השופט גם הטיל ספק באמינות עדויות הנאשמים. באשר להחזקה בנכס, קיבלה השופטת את טענת התובע כי הנתבע השני החזיק בנכס מטעם הנתבע השלישי בין השנים 2005-2014. השופט חישב את הסכום שישלם הנאשם השני ומצא אותו אחראי לארנונה בסך 49,700 שקל, וכן להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 11,000 ₪. התביעה נגד הנתבע הראשון נדחתה לגופה, והטענות נגד הנתבע השלישי, עורך דין במקצועו, נדחו ללא הוצאות בשל התנהלותו. הנתבע השלישי לא מילא את חובתו לדווח לעירייה על שינוי הבעלות, אך השופט לא מצא אותו אחראי למצוקתו הנפשית של התובע, שכן התובע אחראי גם לכך שלא פעל מוקדם יותר.