ת"א 49872-11-12

תקציר

מועצת מקרקעי ישראל פרסמה בשנת 2003 את החלטה 949, המתירה החכרת קרקעות לתעסוקה ביישובים חקלאיים. התובעים, ששימשו כיועצים משפטיים להתאחדות, ניהלו עימם משא ומתן על בסיס החלטה זו וחתמו על הסכם להקמת אזור תעשייה. ההסכם העניק לתובעים זכויות בלעדיות בכל העניינים המשפטיים הנוגעים לפרויקט וקבע את שכרם בהתאם להצלחה - 8% מחלקו הבנוי של האגודה באזור התעשייה. ההסכם כלל מנגנון יציאה שאפשר להתאחדות לבטל אותו בתוך שלוש שנים ללא תמורה. התובעים טענו כי עבודתם הביאה להישגים משמעותיים, לרבות מכתב אישור עקרוני ממינהל מקרקעי ישראל, ולכן האגודה אינה יכולה לבטל את ההסכם. עם זאת, בית המשפט מצא כי המכתב אינו מהווה אישור לשינוי ייעוד כנדרש בהסכם ולא מנע את פקיעת ההסכם לאחר שלוש שנים. עוד נמצא כי תקופת שלוש השנים החלה עם חתימת ההסכם, ולהתאחדות הייתה הזכות לבחור אם להאריך אותו או לתת לו לפוג. בית המשפט קבע כי החלטת האגודה שלא לממש את האופציה להארכת ההסכם התקבלה בתום לב, שכן התובעים לא עשו מאמצים ממשיים לקדם את הפרויקט לאחר שהאסיפה הכללית דחתה את הצעת היזם. בנוסף, התובעים לא הוכיחו כי האגודה ביטלה את ההסכם באסיפה. לפיכך, התביעה נדחתה, והתובעים חויבו לשלם את שכר טרחת עורך דינו של הנתבע.