עמ"נ 60288-06-13

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב סיווגו המוניציפאלי של נכס בבעלות המערערת, המשמש להשכרת שטחי אחסון לאחרים. המערערת טוענת כי יש לסווג את הנכס כ"מחסן", הנופל תחת שיעור מס נמוך יותר, ואילו המשיבה (העירייה) טוענת כי יש לסווגו כ"מבנים שאינם למגורים". הנכס המדובר הינו שטח של 195 מ"ר הממוקם ברחוב הרצל 158 בתל אביב, ועיסוקו של המערער כרוך באחסון טובין של אחרים בחלל זה וגביית תשלום בגינו. המערערת אינה מבצעת מכירות כלשהן של הפריטים המאוחסנים. צו הארנונה מגדיר "מחסנים" ככאלה המשמשים לאחסון בלבד, ונמצאים בנפרד מהעסק אותו הם משרתים. ועדת הערר פסקה לטובת העירייה, וקבעה כי הנכס אינו עומד בארבעת התנאים הנדרשים לסיווגו כמחסן. עם זאת, בית המשפט מצא כי ניתן לפרש את לשון צו הארנונה לטובת המערערת, שכן הנכס אכן משמש לאחסנה בלבד ואינו צמוד לבתי העסק שסחורתם מאוחסנת בהם. בית המשפט פירש את תנאי הסעיף בהקשר של הבטחה כי לא תתקיים פעילות מכירה במחסן, והלקוחות הנזכרים בסעיף הם לקוחות בתי העסק שסחורתם מאוחסנת ולא לקוחות המערערת השוכרים את השטח. זאת ועוד, תכליתו של הסעיף, שהיא להבחין בין מחסנים המשמשים לאחסון בלבד לבין מחסנים המשמשים למכירה, תומכת בפרשנותה של המערערת. קבלת טענת העירייה תוביל למצב לא הוגן שבו עסקים השוכרים שטחי אחסון ישלמו ארנונה גבוהה יותר מזו של בעלי מחסני המחסנים שלהם. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי יש לסווג את הנכס כ"מחסן", והורה לעירייה להשיב למערערת את הוצאותיה בסך 7,000 ₪.