ע"פ 2372/12

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פלילי. שלושה נאשמים, ובהם המערער, הורשעו בקשירת קשר לביצוע פשע ובסיוע לחבלה בנסיבות מחמירות. עובדות המקרה עוסקות בתקיפה אכזרית של מתלונן, שהנאשמים חשדו בו בביצוע פריצה. המערער, הנשוי לאחותו של אחד הנאשמים, תיאם עם שאר העבריינים להביא את המתלוננת לזירת העבירה. המתלונן נפצע קשה לאחר שהוצת על ידי הנאשמים וסבל מכוויות בחלק ניכר מגופו. הוא נזקק לאשפוז ונותח. המערער הודה באישומים שיוחסו לו במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל הסכמה על גזר הדין. בית המשפט המחוזי גזר עליו שש שנות מאסר בפועל, חמש שנות מאסר בפועל והיתר על תנאי, לצד קנס של 25 אלף שקל כפיצוי למתלונן. המערער ערער על גזר דין זה, בטענה כי בית המשפט לא שקל במידה מספקת את הודאתו באשמה, את חלקו השולי יחסית בפשע ואת התייחסויותיו החיוביות לאופיו. בנוסף, הוא הדגיש את הנסיבות האישיות של היותו אב לשלושה ילדים, כולל בת שנולדה בזמן שהותו בכלא. עם זאת, בית המשפט לערעורים דחה את הערעור. הודגש כי חומרת העונש שהטיל בית המשפט המחוזי הייתה מוצדקת נוכח אופיו המחריד של העבירה, שהותיר את המתלונן עם צלקות פיזיות ונפשיות קשות. המערער אמנם לא תקף פיזית את המתלוננת, אך תפקידו בתיאום המפגש נחשב משמעותי דיו כדי להטיל עליו אחריות שווה. ערכאת הערעור הצטרפה להערכתו של בית המשפט המחוזי כי הודאתו של המערער והבעת החרטה מצדיקות הקלה מסוימת, אך חומרת העבירה גברה על שיקולים אלה. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט לערעורים כי לא הייתה חריגה ברורה ממדיניות הענישה המתאימה ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.