ת"א 21871/07

תקציר

התובעת, חברה ממשלתית האחראית על הקמת הרכבת הקלה בתל אביב, גילתה קרקע מזוהמת בחומרים מסוכנים במהלך עבודות החפירה לפרויקט. התובעת טענה כי מקור הזיהום בתחנת הדלק הסמוכה של הנתבעת ותבעה פיצוי בגין הנזקים. הנתבעת הכחישה את הטענות, טענה כי היא אינה אחראית לזיהום וטענה לקיזוז. בית המשפט מצא כי התובע הצליח להוכיח במאזן הסתברויות כי תחנת הדלק היא מקור הזיהום. עם זאת, השופט חילק את הנזקים הנתבעים לשתי קטגוריות. הקטגוריה הראשונה נגעה להוצאות ניקוי ופינוי הקרקע המזוהמת, כולל בדיקות קרקע וסקרים. בית המשפט קבע כי על הנתבעת חלה חובת זהירות כלפי התובעת בנוגע להוצאות אלה, שכן חלה עליה חובה חוקית לנקות את הזיהום. הנתבעת הפרה חובה זו בכך שלא פעלה עם גילוי הזיהום. לפיכך, הורה בית המשפט לנתבעת לפצות את התובע בגין הוצאות אלו. הקטגוריה השנייה כללה סכומים נוספים ששולמו לקבלן מעבר למחיר החוזה הראשוני, שלא היו קשורים ישירות לטיפול בקרקע. בית המשפט קבע כי לנתבעת לא הייתה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע בגין נזקים אלה. השופטת ציינה כי מדובר בנזקים כלכליים טהורים, שמועד התרחשותם, היקפם וציפייתם אינם ידועים, שנגרמו לצד שלא היו לו יחסי שכנות או קשר ישיר אחר עם הנתבע. בנוסף, התובע יכול היה למנוע נזקים אלה והיה הצד הטוב ביותר לעשות זאת. שיקולי מדיניות, לרבות האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון ויכולתו של התובע לבטח עצמו מפני סיכונים אלה, שקלו אף הם כנגד הטלת חובת זהירות על הנתבע. באשר לתביעת הקיזוז, דחה אותה בית המשפט וקבע כי הנתבעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין עבודת התובעת לבין ההפרעה לכניסה לתחנת הדלק. יתר על כן, השינוי בהסדרי התנועה לא נבע רק מעבודתו של התובע אלא משילוב של גורמים, לרבות החלטות המשטרה והעירייה. עוד ציינה השופטת כי הנתבעת לא הוכיחה כי השינויים היו בלתי סבירים או כי קיימות חלופות פוגעניות פחות. בסיכומו של דבר, התביעה התקבלה באופן חלקי, והנתבע חויב לשלם לתובע את נזקיו הנקובים, שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. בית המשפט המליץ למשרד להגנת הסביבה לשקול הטלת חובה על חברות הדלק לזהות ולטפל בזיהום קרקע ישן.