ת"א 45103-02-22

תקציר

המחלוקת נסובה סביב שני תובעים שטענו כי רשות מקרקעי ישראל לא עמדה בחובתה לפצות אותם ולהקצות מגרשים חלופיים לאחר שהחליטה להעתיק אזור תעשייה. התובעים, שהוקצו להם מגרשים באזור התעשייה המקורי, לא יכלו לבנות על הקרקע בשל התנכלות מצד צדדים שלישיים שטענו לזכויות בקרקע. הסמכות להעתיק את אזור התעשייה למקום אחר ניתנה בשנת 2003, אך לתובעים לא הוקצו מגרשים חלופיים. התביעה הקודמת של התובעים נגד משרדי ממשלה שונים, לרבות רשות ישראל, נדחתה בשנת 2016 בשל חוסר מעש. בהמשך הגישו התובעים את התביעה הנוכחית, וביקשו הקצאת מגרשים חלופיים או פיצוי כספי. הנתבע ביקש לדחות את התביעה בנימוק שתקופת ההתיישנות חלפה ואין לתובעים עילת תביעה, שכן אין להם זכויות בקרקע. הסכמי הפיתוח בין התובעים לנתבעת פקעו מבלי שהתובעים מילאו את התחייבויותיהם לפיתוח הקרקע ולהקמת מפעלים בלוחות הזמנים שנקבעו. יתר על כן, הנתבע טען כי מדובר בפגיעה עקיפה בתכנית המאושרת לשינוי ייעוד הקרקע, וכי התובעים לא התנגדו לה כנדרש בחוק. בתגובה טענו התובעים כי הימנעותה של הנתבעת מלשלוח הודעת ביטול עד לשנת 2013 משמעה הארכת הסכמי הפיתוח וכי זכויותיהם במקרקעין הוכרו בסיכום ישיבה משנת 2003. עוד טענו כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות מדחיית תביעתם הקודמת, וכי התביעה הנוכחית מבוססת על זכויות קנייניות, המזכות אותם בהתיישנות של 15 שנה. בית המשפט פסק לטובת הנתבע ודחה את התביעה. בית המשפט קבע כי זכויות התובעים נבעו מהסכמי הפיתוח, שהיו אישיים ומחייבים, ולא העניקו להם זכויות קנייניות בקרקע. מאחר שהתובעים לא מילאו אחר תנאי ההסכמים, ומעולם לא נחתמו הסכמי שכירות, פקעו זכויותיהם עם תקופת הפיתוח. בית המשפט מצא כי הודעות הביטול של הנתבעת בשנת 2013 תקפות וסיים את מרוץ ההתיישנות. עוד נקבע כי טענות התובעים והנתבעים בדבר תחולתם של סעיפים שונים בחוק ההתיישנות אינן מבוססות. יתר על כן, בית המשפט הגיע למסקנה כי עילת התביעה של התובעים לא קמה מאותן עילות כמו תביעתם הקודמת, ולכן סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו ישים. בסופו של דבר, התביעה נדחתה מאחר והוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות החלה, והתובעים חויבו בהוצאות הנתבעת.