בג"צ 3269/95

תקציר

פסק דין זה דן בסמכותם של בתי הדין הרבניים להוציא מכתבי סירוב בעקבות עתירות נגד החלטות בתי הדין האמורים. כתבי הסירוב הוצאו כמענה לסירובם של העותרים להתדיין בבתי הדין הרבניים בענייני לשון הרע, פיצוי כספי וסירוב לפנות מושב במועצת העירייה. העתירה הראשונה (בג"ץ 3269/95) סובבת סביב הוצאת כתב סירוב שלא כלל נידוי או נידוי, העתירה השנייה (בג"ץ 4637/95) עניינה מכתב סירוב שכלל נידוי, והעתירה השלישית (בג"ץ 7617/95) מתייחסת למכתב סירוב בשל סירובו של העותר לקיים את פסק דינו של בית המשפט. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט זמיר, גורסת כי בתי הדין הרבניים, בהיותם מוסדות ממלכתיים, מחויבים לעקרון החוקיות ולכן אין להם סמכות להוציא מכתבי סירוב, שהם מוסד עתיק יומין ששורשיו נעוצים בתקופת התלמוד ומשמשים בעיקר כמענה לסירובו של נאשם להתדיין בבית הדין הרבני. עצם הקלון הכרוך במכתב הסירוב, לצד סנקציות אפשריות, עלולים לאלץ את הנתבע לחזור בו מסירובו ולהסכים להתדיין בבית המשפט. חוק הבוררות אמנם מאפשר לבתי הדין הרבניים לדון בענייני המשפט הפרטי כבוררים, אך חוק זה אינו מקנה להם סמכות להוציא כתבי סירוב, וכך גם כל דין אחר. לפיכך, כתבי הסירוב שהונפקו על ידי בתי הדין הרבניים בשלושת המקרים אינם תקפים. השופטת דורנר מסכימה עם דעת הרוב, ומדגישה כי בתי הדין הרבניים הם חלק מהמערכת השלטונית ונתונים לביקורת שיפוטית, וכי סמכותם נובעת מחוקי המדינה. לדברי השופטת דורנר, הסעד המבוקש על ידי העותרים - הכרזה על כתבי הסירוב כחסרי תוקף - הוא הכרחי. בחוות דעת חולקת טוען השופט טל כי בתי הדין הרבניים הם גופים אוטונומיים הקיימים מאז ומעולם, וסמכותם נובעת מההלכה היהודית ומסנקציות דתיות, לרבות מכתבי סירוב. העובדה שבתי המשפט מוכרים על ידי המדינה ומשתמשים במשאבי המדינה אינה משנה את מהותם. לפיכך, השופט טל היה דוחה את העתירות.