ע"א 289/65

תקציר

מדובר בסכסוך על זכויות קניין הנוגעות לדירה שנבנתה על מגרש בחיפה, שנרשמה במקור על שמו של אליעזר רובינשטיין בשנת 1941. לאחר מותו ערערו יורשיו, לרבות המערערים והמשיבים, על הבעלות. בתחילה ביקשה המערערת מס' 1 לחלק את הנכס, מה שהוביל לתביעה שכנגד של המשיבים בדבר זכויות המבוססות על חזקה היסטורית והסכמים מהשנים 1935 ו-1938 (א/1 ות/2) אשר הקנו לכאורה לאפרים רובינשטיין בעלות על הדירה. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים זכאים לבעלות בין אם באמצעות ביצוע הסכמים אלה ובין אם בשל החזקתם משנת 1935. המערערים ערערו על החלטה זו, וטענו כי הסעד ההצהרתי ניתן שלא כדין בשל אי הבנה של דיני ההתיישנות הרלוונטיים ואופי תביעות החזקה, לפי הדין העות'מאני והישראלי שבאו אחריו. בית המשפט העליון מצא כי אמנם המשיבים לא יכלו להסתמך רק על החזקה בתקופה הסטטוטורית כעילה לבעלות, אך אכן היו להם זכויות בעלות שוויוניות. הדבר נתמך בהסכמי העבר ובעובדה שהדירה נבנתה במשאביו של אפרים. בית המשפט דחה גם את טענות ההתיישנות של המערערים, תוך שהוא מציין אי תקינות פרוצדורלית ויישום שגוי של דיני היושר בנוגע לשיהוי. בעקבות זאת ביטל בית המשפט העליון את הסעד ההצהרתי אך הורה על החזרה לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע את אופן ביצוע ההסכמים באופן הספציפי. המערערים נדרשו לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים.