תפ"ח 1015/09

תקציר

הכרעת הדין מפרטת את האישומים נגד משה קצב, נשיא המדינה לשעבר, שהורשע בביצוע עבירות מין בנשים שהיו תחת סמכותו בעת שכיהן כשר התיירות ולאחר מכן כנשיא. סעיפי האישום כוללים שני סעיפי אונס נגד א', ראש לשכתו ח' ומזכירתו ל' בגין הטרדה מינית ושיבוש הליכי משפט. האישום האחרון מתייחס לניסיון להשפיע על עדותו של ל' במהלך חקירתו במשטרה. המאשימה דרשה עונש מאסר ממושך, לצד קנס ופיצוי לקורבנות, תוך שימת דגש על חומרת העבירות והשפעתן על החברה. ההגנה ביקשה להקל בעונשה, תוך ציון נסיבות שונות, בהן עוגמת הנפש שנגרמה לקצב כתוצאה מהטירוף התקשורתי והפרסומים המוקדמים מדי שעשו לו דמוניזציה לפני המשפט ובמהלכו. הם גם הדגישו את הרקורד הנקי שלו ואת שירותו הציבורי לאורך השנים. בנוסף, טענה ההגנה כי יש להתחשב במעמדו הרם של קצב כנשיא המדינה, שכן הנזק שנגרם לו מההליך הועצם על ידי הביקורת התקשורתית האינטנסיבית. בית המשפט הכיר בייחודו של התיק בשל עמדתו של קצב והסיקור התקשורתי הנרחב, שגרם לו עוגמת נפש רבה. עם זאת, היא הדגישה כי חומרת העבירות, שכללו ניצול לרעה של סמכותו ופערי הכוחות בינו לבין קורבנותיו, גברה על השיקולים לטובתו. השופטים ציינו את הצורך לשמור על ערכי כבוד האדם, האוטונומיה והשוויון, אשר נפגעו ממעשיו של קצב. לאחר ששקל את מכלול הנסיבות, גזר רוב השופטים, י' קרא ומ' סוקולוב, על קצב שבע שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי של 100,000 ש"ח לא' ו-25,000 ש"ח לל'. השופט י' שבח, תוך שהוא מסכים עם האשמה ועם מרבית העונשים, הציע עונש קצר יותר של ארבע שנות מאסר, מתוך אמונה שזה גורם מרתיע מספיק. השופטים הדגישו גם את האופי המחפיר של פשעיו של קצב והצהירו כי הוא הביא על עצמו חרפה.