ע"מ 61183-01-22

תקציר

ניתוח משפטי של סעיף 92(א)(4)(ב) והתפתחותו בתיקוני חקיקה **עקרונות משפטיים ומסגרת פרשנות** - **פרשנות לשונית**: הכלל העיקרי לפרשנות דיני מס הוא המשמעות הפשוטה של הטקסט, כאשר בתי המשפט מעדיפים פרשנויות המושרשות בשפה שיש בהן סטייה רעיונית מינימלית אלא אם כן מתעוררת אי בהירות. כפי שהדגיש השופט שטיין, גישה לשונית מספקת בהירות, וודאות וכבוד לכוונת המחוקק המוטמעת בניסוח המדויק. - **פרשנות תכליתית**: כאשר קיימת עמימות טקסטואלית, בתי המשפט מבקשים להבין את המטרה החקיקתית של החקיקה - הנגזרת מהיסטוריה חקיקתית, הערות הסבר ודיונים - ליישר קו בין המשמעות השיפוטית למטרות החקיקה. **סקירה הקשרית של סעיף 92(א) ותיקוניו** - **התקנה הראשונית (לפני 2003)**: סעיף 92(א) הסדיר את קיזוז הפסדי ההון כנגד רווחים בתוך מסגרת זמן מוגבלת (שבע שנים), ורק כנגד רווחי הון, למעט הכנסה פוריה. - **תיקון 132 (2002)**: הוסר המגבלה הזמנית, המאפשרת העברה בלתי מוגבלת של הפסדי הון העברה. זה שיקף התפתחות לקראת התאמה לקיזוז הפסדים לטווח ארוך. - **תיקון 147 (2005)**: סימן את ההרחבה הראשונה הכוללת קיזוז הפסדי הון מניירות ערך כנגד הכנסות מריבית ודיבידנד, תוך הכנסת פסקה (4). מקטע זה הבחין בין הפסדים מאותו נייר ערך (פסקה (4)(א)) לבין הפסדים מניירות ערך אחרים (פסקה (4)(ב)). - **תוספת לסעיף 4(ב)**: קביעת תקרת שיעור מס - במקור 25% - התואמת את שיעור המס על דיבידנדים לבעלי מניות שאינם שנויים במחלוקת, ובכך קושרת את הזכאות לקיזוז לשיעור המס הנהוג על דיבידנדים/ריבית. - **תיקון 187 (2011/2012)**: העלאת שיעורי המס על דיבידנדים ורווחי הון לבעלי מניות מהותיים (ל-30%), אך הותיר את תקרת הקיזוז ללא שינוי ברמה של 25%**. בדיונים פנימיים, כפי שעולה מתצהירים, עולה כי מדובר בהחלטה מכוונת של רשות המסים, המונעת מחשש לשמירה על עקרונות מיסוי דו-שלבי ומניעת ארביטראז' מס. **חידושים ועקרונות משפטיים** - **תלות טכנית בשיעורי המס**: הסתמכות החקיקה על התייחסות ל"שיעור המס בסעיף 126(א)" כמגבלת הקיזוז מדגימה גישה חדשנית המבקשת גמישות בהסתגלות לשינויי שיעורים ללא תיקוני חקיקה תכופים, ובכך מאזנת בין יעילות חקיקתית לבהירות. - **כוונת חקיקה מפורשת ושיקול דעת**: ההחלטה שלא לתקן את סעיף 4(ב) כך שישקף שיעורי מס מוגדלים על דיבידנדים המשולמים לבעלי מניות מהותיים מייצגת בחירה חקיקתית מודעת, לא מחדל. תצהירים של בעלי תפקידים רלוונטיים (למשל, הלפרין וגרבר) מבססים כוונה ברורה **לא לאפשר** קיזוז עבור בעלי מניות משמעותיים, עקבית לאורך התיקונים הבאים. - **הבחנה בין סוגי בעלי מניות**: החוק מבחין במפורש בין "אנשים" (כולל קבוצות ויחידים) ומתייחס באופן שונה לבעלי מניות תאגידיים ויחידים, במיוחד בהקשר של מגבלת הקיזוז. ההיסטוריה החקיקתית מצביעה על כך שהמחוקק התאים במכוון כללים כאשר התכוון לשמר זכויות קיזוז - למשל, בתיקונים הנוגעים לבעלי מניות לא מהותיים - תוך הדגשת חדשנות משפטית ניואנסית המותאמת להקשר של מדיניות המס. - **עקביות חקיקתית על פני תיקונים**: תיקונים 197 ו-234 ממחישים דפוס מכוון - אם המחוקק היה רוצה **להרחיב** לקזז זכויות ליחידים או לבעלי מניות מהותיים, הוא היה עושה זאת במפורש, כפי שעשה עבור קבוצות או בעלי מניות לא מהותיים. חוסר המעש שלהם בתחום זה מעיד על עמדה חקיקתית מחושבת. **השלכות של היסטוריית החקיקה ומטרתה** - **הדרה מכוונת של בעלי מניות מהותיים**: ההיסטוריה החקיקתית והתצהירים תומכים במסקנה כי אי התיקון של סעיף 4(ב) במהלך תיקון 187 היה בחירת מדיניות **מכוונת** שמטרתה לשמור על שוויון המס ולמנוע הזדמנויות ארביטראז' מס הניתנות לניצול על ידי בעלי השליטה. - **עקביות פרשנית**: הדפוס הסטטוטורי העקבי של תיקונים - שבהם המחוקק נמנע במדויק מהרחבת זכויות הקיזוז לקטגוריות מסוימות - מדגיש את החשיבות של פרשנות החוק לאור תכליתו החקיקתית וההיסטוריה שלו ולא רק על בסיס לשוני. - **רציונל מדיניות המס**: החידוש המשפטי טמון במסגור מגבלת הקיזוז באמצעות התייחסות לשיעור המס החל, איזון בין פשטות ניהולית לבין יעדי מדיניות - כלומר, מניעת כפילות ומניפולציה של נטל המס על ידי בעלי מניות מהותיים. **מסקנה** הסקירה המקיפה מגלה כי ההיסטוריה החקיקתית, המטרה החקיקתית והתצהירים המפורשים מדגישים מדיניות מכוונת לשלול את הזכות לקיזוז הפסדי הון מבעלי מניות מהותיים בודדים משנת 2012 ואילך. לשון החוק, ובמיוחד ההתייחסות ל"שיעור הקבוע בסעיף 126(א)", בשילוב היסטוריה חקיקתית מפורטת והסברים רשמיים, מלמדת על הימנעות ברורה מהכללת בעלי מניות מהותיים בתוכנית הקיזוז לאחר תיקון 187. עקביות חקיקתית זו מגלמת את הגישה החדשנית של קודיפיקציה של יעדי מדיניות מס מורכבים בתוך החוק, תוך איזון בין מעשיות מנהלית לכוונה סטטוטורית.