ת"א 53265-10-17

תקציר

המחלוקת היא בין תאגיד מים לבין בעל מפעל. למפעל, בבעלות הנתבעת מס' 1, היה חיבור בלתי מורשה לקו המים העירוני של תאגיד המים, העובר בשטח המפעל הפרטי. חיבור זה הביא לכך שהמפעל צרך מים באופן בלתי חוקי מבלי לשלם עבורם. החיבור הבלתי חוקי התגלה במאי 2017 כאשר תאגיד המים התקין מד מים חדש, שחשף עלייה משמעותית בצריכת המים. תאגיד המים תובע מהמפעל תשלומים נוספים בגין צריכת מים וביוב בעבר בתקופה שהחלה בשבע שנים לפני הגשת התביעה (אוקטובר 2010) ועד מאי 2017, אז התגלה החיבור הבלתי מורשה. כמו כן, מבקש התאגיד להשיב את עלויות התקנת המכשיר למניעת הזרמת מים, כפי שהורה משרד הבריאות. שאלות המפתח הן: ראשית, האם נאשם 1 אכן צרך יותר מים ממה שנמדד לפני מאי 2017; שנית, אם כן, האם התאגיד יכול לגבות תשלום רטרואקטיבי בגין צריכה בלתי מדודה זו; שלישית, כיצד לחשב את החוב לכאורה לתקופה האחרונה; רביעית, האם נתבעים 2 עד 5 – בעלי המניות והמנהלים של הנתבעת מס' 1 – אחראים באופן אישי; וחמישית, כיצד לחשב את החוב על פי הערכת מהנדס התאגיד. בית המשפט פוסק לטובת תאגיד המים אך רק באופן חלקי. מהראיות עולה כי הנתבעת מס' 1 אכן צרכה מים שלא כדין באמצעות החיבור הבלתי מורשה, הגם שלא ביצעה את החיבור עצמו. הצריכה לא נמדדה ולא שולמה. בית המשפט מורה לנתבעת מס' 1 לשלם בגין צריכה בלתי מדודה זו רטרואקטיבית, אך רק מינואר 2014 ועד לגילוי הקשר במאי 2017. תקופה זו נקבעת לאחר שקלול השיהוי של התאגיד בגילוי הקשר והיעדר התנהלות בלתי תקינה מודעת של הנתבע. התאגיד רשאי לגבות תשלום בגין צריכת מים רטרואקטיבית לפי סעיף 84 לכללי התקנים. סעיף זה חל למרות שהחיבור הבלתי חוקי לא היה תוצאה של גניבה. עם זאת, הכללים אינם קובעים מגבלת זמן לחיוב רטרואקטיבי, המהווה לכאורה ברירת מחדל לתקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים. ניתן לקצר את התקופה לאחר בחינת האיזון בין האינטרסים הציבוריים והפרטיים המעורבים. באשר לעילות תביעה נוספות מהמשפט האזרחי, קובע בית המשפט כי התאגיד, כתאגיד סטטוטורי הממלא תפקיד ציבורי, כפוף למגבלות הנובעות מעקרון החוקיות המינהלית. מגבלות אלה מגבילות את התאגיד מלגבות חיובים רטרואקטיביים מעבר לתקופות הקבועות בחוק המסמיך. לפיכך, עילות תביעה כלליות מדיני הנזיקין או דיני החוזים אינן יכולות לעקוף הגבלות אלה. עוד קובע בית המשפט כי הנתבעת מס' 1 אינה נוהגת ברשלנות כלפי התאגיד וכי אין בסיס להטיל אחריות אישית על נתבעים 2 עד 5. חישוב התשלומים הנוספים בגין צריכת מים וביוב מתבסס על הערכת מהנדס התאגיד, שבית המשפט מוצא כי היא מבוססת מתודולוגית. האומדן נעשה על פי פרמטרים מקצועיים מתאימים ומחייב כראוי את הנתבעת מס' 1 בגין צריכת מים וביוב נוספת. לבסוף, בית המשפט פוסק לתאגיד את הוצאותיו הנטענות בגין התקנת המערכת הפורנזית ומורה לנאשם מס' 1 לשלם אותן בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 75,000 ₪, בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין. הסכומים שלא ישולמו במועד יצברו הפרשי ריבית והצמדה. התביעה נגד נתבעים 2 עד 5 נדחית.