ע"א 26320-05-25

תקציר

## ניתוח משפטי מקיף של החלטת בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור (ע"א 26320-05-25) **מבוא** החלטה זו עוסקת בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור משיב, ומעלה סוגיות משפטיות מורכבות הנוגעות לפרשנות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ("תקנות סדר הדין"), בדגש על מניין הימים להגשת ערעור משיב, המצאת מסמכים, והקריטריונים להארכת מועד. הניתוח שלהלן יתמקד בעיקר בעקרונות המשפטיים ובחידושים הדיוניים הבאים לידי ביטוי בהחלטה. **רקע עובדתי ותמצית פסק הדין קמא** הרקע העובדתי נסוב סביב תביעות הדדיות לזכויות בעלות במבנה ברחוב יונה הנביא 35, תל אביב-יפו, במסגרת קבוצת רכישה. בית המשפט המחוזי דחה את עיקר טענות המערערת (שרה אבניאלי) וקיבל את טענות המשיב 1 (אליעזר בן שמואל), שרכש לכאורה את מלוא הזכויות בנכס. נקבע כי זכויות בנייה שיוריות ועתידיות, ויחידות במרתף ובקומת הקרקע, שייכות למשיב 1. למערערת נותרה זכות חוזית בלבד להוצאת חלקים מהרכוש המשותף בגג, אך ללא זכות קניינית בשל העדר רישום דירה. המערערת חויבה בהוצאות. **סוגיות דיוניות מרכזיות** 1. **מועד הגשת ערעור משיב (תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין):** * **העיקרון:** תקנה 137(ב) קובעת כי משיב רשאי להגיש ערעור בתוך 60 ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור, הודעה על הפקדת ערובה, או החלטה על פטור מהפקדת ערובה – לפי המאוחר. * **החידוש/הפרשנות:** בית המשפט, מפי הרשם רון גולדשטיין, מחדש או מדגיש את הפרשנות לפיה במקרים בהם הוגשה הודעת ערעור מתוקנת, ייתכן שמניין הימים להגשת ערעור משיב יחל מחדש ממועד הגשת ההודעה המתוקנת. זאת, בהתבסס על החלופה הראשונה בתקנה 137(ב) ("מהיום שבו הומצא לו הערעור"), תוך מתן דגש על זכותו של המשיב לעיין ב"הודעת הערעור הסופית" בטרם יגיש את ערעורו. ההחלטה מבחינה בין המקרה הנוכחי לבין מקרים בהם התיקון אינו מהותי. * **נימוקים:** ההחלטה מתבססת על הצורך לאפשר למשיב לעיין בגרסה הסופית והמלאה של הערעור. כמו כן, היא נובעת מהחלטה קודמת של רשמת להרשות תיקון הודעת הערעור, מה שהצדיק, לדידו של בית המשפט, "ספירה מחדש" של הימים. 2. **המצאת מסמכים והחריג "ידיעה" (תקנה 162(4) לתקנות סדר הדין):** * **העיקרון:** תקנה 162(4) קובעת כי המצאה אלקטרונית לא תחול על "מסמך ראשון המוגש בתיק". * **החידוש/הפרשנות:** בית המשפט מתייחס לטענת המשיב 1 כי לא הומצאה לו הודעת הערעור המתוקנת, וקובע כי החריג בתקנה 162(4) אינו חל כאן, שכן הודעת הערעור המתוקנת אינה "המסמך הראשון". יתרה מכך, ובאופן משמעותי, הוא מחיל את "חריג הידיעה" (knowingly) על המקרה. חריג זה קובע כי אם אין ספק שהמסמך הגיע לידיעת בעל הדין, מניין הימים להגשת הליך ערעורי יחל ממועד הידיעה, גם אם לא התקיימו כללי ההמצאה הפורמליים. * **נימוקים:** המשיב 1 (באמצעות בא כוחו) "צפה יזומה" בהודעת הערעור המתוקנת ובפרט בהחלטה מיום 12.8.2025 (שקבעה מועדי דיון והגשת תשובות), אשר מעידה על הגשת הודעת הערעור המתוקנת. לכן, מיום הצפייה (12.8.2025), נגלה למשיב 1 את תוכן ההודעה, ועל כן יחל מניין הימים. ההחלטה מסתמכת על פסיקה רלוונטית (רע"א 6648/20 גבעון נ' ון-אמדן, רע"א 21416-10-24 מזרחי נ' עיריית ירושלים). 3. **הארכת מועד להגשת הליך ערעורי ("טעמים מיוחדים" - תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין):** * **העיקרון:** הארכת מועד להגשת הליך ערעורי מותנית בקיום "טעמים מיוחדים". * **החידוש/הפרשנות:** בית המשפט מאשר הארכת מועד, גם אם "בדוחק", תוך הדגשת מספר נקודות: * **אי-בהירות בנוגע להסכמת הצדדים:** בעקבות ניסוח עמום של בקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת "כתבי טענות", נוצרה אי-בהירות לגבי טיב ההסכמה – האם כללה גם הסכמה להארכת מועד לערעור משיב. בית המשפט נמנע מבירור עובדתי של הסוגיה במסגרת ההחלטה הנוכחית. * **הגשת הבקשה ב"דקה התשעים":** הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך תקופת 60 הימים להגשת ערעור משיב, גם אם לקראת סוף המועד. * **פסיקת הוצאות:** על אף ההיעתרות לבקשה, בית המשפט מטיל הוצאות על המשיב 1, כאות לביקורת על אופן הגשת הבקשות ואופן הניסוח שלהן ("אופן עמום, מעורפל ולקוי"). * **נימוקים:** הספק לגבי היקף ההסכמה המוסכמת, יחד עם הגשת הבקשה בתוך המועד (גם אם מאוחר), וכן העובדה כי ההחלטה תועיל לבירור מלא של המחלוקת (למרות שטרם הוגשו כתבי תשובה), הובילו להחלטה להאריך את המועד. בית המשפט מזכיר כי "טעם מיוחד" הוא לרוב נסיבות אובייקטיביות שאינן בשליטת בעל הדין, אך במקרה זה, נראה כי שילוב של אי-בהירות דיונית ונסיבות העניין הכריעו. **סיכום והשלכות** החלטת בית המשפט העליון בנושא זה מדגישה את החשיבות של התנהלות דיונית תקינה ומדויקת. היא מחדדת את הפרשנות לתקנות בנוגע למועד הגשת ערעור משיב, במיוחד במקרים של תיקונים להודעת הערעור. בנוסף, היא מחזקת את תוקפו של "חריג הידיעה" בדיני המצאות, ומדגימה כיצד התנהגות הצדדים (כגון צפייה יזומה בתיק) יכולה לגבור על דרישות פורמליות של המצאה. עם זאת, ההחלטה גם משקפת את גמישותו של בית המשפט כאשר נתקל באי-בהירות דיונית, ומסכים להארכת מועד, תוך שימוש בכלי של פסיקת הוצאות להטלת אחריות על הצדדים. ההחלטה מכירה בכך שהתנהלות דיונית לקויה של צד אחד (המשיב 1, שניסח את בקשותיו באופן עמום) יכולה להשפיע על תוצאת הבקשה, גם אם ההחלטה הסופית הינה לטובתו. בסופו של דבר, המקרה מדגיש את הצורך בכללי התנהלות דיונית ברורים, את החשיבות של המצאה כדין, ואת הדרכים בהן בית המשפט יאזן בין הצורך בבירור עובדתי מלא לבין עקרונות של סופיות הדיון והתקדמות ההליך.