ע"א 55575-06-13

תקציר

המשיב, מ.ב., הגיש תביעה נגד המבקשת לפינוי נכס מסחרי שהשכירו לה. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבה, והורה על פינוי המבקשת בתוך 90 יום בנימוק שהיא לא מימשה את זכות הסירוב הראשונה שלה כאשר הבעלות בנכס החליפה ידיים, ולפיכך המשיב לא היה חייב לכבד את יתרת חמש השנים של החכירה. המבקש ערער על ההחלטה ובמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו הפינוי עד לשמיעת הערר. המבקשת טענה כי לערעור סיכויי הצלחה טובים, ופינויה יגרום לה נזק משמעותי. המשיב, לעומת זאת, סבר כי סיכויי ההצלחה קלושים ומאזן הנוחות נוטה לטובתה. בית המשפט דחה את בקשת המבקשת, בקובעו כי המבקשת לא הוכיחה סיבה מיוחדת לשהותה, ואף לא עמדה בשני התנאים הנדרשים: סיכוי טוב להצלחה בערעור ומאזן נוחות לטובתה. השופט, במקרה זה, הסכים עם ממצאיו של בית משפט קמא וציין כי הם מבוססים על קביעות עובדתיות שערכאת ערעור בדרך כלל אינה מתערבת בהן. זאת ועוד, אופיו של הנכס – חוזה שכירות מסחרי – והתנהלותו של המבקש שהובילה לפסק הדין, הצביעו על הצדקה לביצוע מיידי של פסק הדין. המבקש חויב בהוצאות המשפט של המשיב.