ת"א 12552-12-15

תקציר

התובע, תושב ישראל, שלח חבילה ובה שני שעונים עתיקים לאחיינו, התובע השני, תושב ארצות הברית. החבילה הייתה אמורה להישלח מישראל לארה"ב אך לא הגיעה ליעדה. השעונים היו בעלי ערך רגשי רב עבור התובעים, שכן השעון הישן היה שייך למשפחה במהלך מלחמת העולם השנייה וניתן לאחיין עם הגעתו לבגרות, ואילו השעון השני ניתן לאחיין על ידי התובע עם סיום לימודיו, לפני כ-15 שנה. התובעים טענו כי החבילה אבדה עקב רשלנות חמורה מצד עובדי הנתבעת וביקשו פיצוי בגין שווי החבילה ועוגמת נפש. בית המשפט בחן את המסגרת הנורמטיבית להגבלת אחריות ביחס למשלוח חבילה בדואר בינלאומי לפי חוק הדואר. על פי החוק, אחריותה של חברת הדואר, התנאים להטלתה וגבולותיה מוסדרים בפרק ו' לחוק הדואר. בית המשפט פירש את סעיפי החוק הרלוונטיים והודעה רלוונטית בדבר אחריותה של רשות הדואר בשירותים בינלאומיים. בית המשפט קבע כי אחריותה של הנתבעת במקרה הנוכחי אינה מוגבלת לסכומים הנקובים בהודעה בשל רשלנות חמורה של עובדיה. בית המשפט דחה את טענת הנתבע כי לתובעים אין מעמד משפטי לתבוע שכן רק לשולח יש זכות תביעה. בית המשפט פירש את ההוראות הרלוונטיות וקבע כי כאשר הנמען מסרב לקבל חבילה, יש לראות בה כאילו נמסרה ונשלחה חזרה לשולח. לפיכך, לתובע, כשולח, הייתה זכות לתבוע. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעת כי תביעת התובעים נדחתה בזמן, וקבע כי מכתביהם הראשונים של התובעים לנתבעת בבקשה לחקור את הנושא לא היוו דרישת פיצויים. בית המשפט קבע כי התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. לגופו של עניין, קיבל בית המשפט את עדות התובעים כי החבילה לא התקבלה אצל התובע השני והעביר את נטל ההוכחה לנתבע לבסס את ההיפך. בית המשפט דחה את גרסת הנתבעת לאירועים וקבע כי החבילה אבדה עקב רשלנות חמורה מצד עובדי הנתבעת. בית המשפט קבע כי התובעים זכאים לפיצוי בגין שווי החבילה, שהוערך ב-4,000 דולר על סמך הצהרת שווי במינהל הדואר של מדינת המוצא, ובגין עוגמת נפש. לסיכום, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעים סך של 18,560 $ (כ-4,939$ לפי שער הדולר בעת האירוע) בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 5,850 $. הסכום היה אמור להיות משולם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, ולאחר מכן יצטברו הפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק.