ב"ל 309/03

תקציר

התובע, חייל שהשתחרר לאחרונה, תבע את המוסד לביטוח לאומי (הנתבע) לקבלת מענק עבור חיילים מובטלים העובדים ב"עבודה מועדפת", כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי. התובע עבד בעסק של אביו, שכלל בית מלאכה לייצור ותיקון דודי שמש וחשמל וחנות למכירת חלקים נלווים. הנתבע דחה את תביעתו הראשונית של התובע בנימוק שעבודתו אינה עבודות התקנה בלעדיות באתרי בנייה, ולכן אינה מהווה "עבודה מועדפת". בית המשפט בחן את אופי והיקף עבודתו של התובע, תוך התחשבות בתכלית החוק, שמטרתו לכוון חיילים משוחררים לתעשיות ומקומות עבודה הסובלים ממחסור בעובדים. נקבע כי התובעת עבדה בבית המלאכה בהכנת וייצור חלקים, וכן התקינה דוודים וקולטים מחוץ לסדנה, עם עבודות מכירה ומשרד נוספות בחנות בשעות הערב. בית המשפט קיבל את טענת התובע כי עבודתו בחנות ובמשרד נעשתה לאחר שעות העבודה הרגילות של בית המלאכה והמתקנים. בית המשפט הגיע למסקנה כי לפחות 50%, ועד 70% מזמן עבודתו של התובע, היוו "עבודה נדרשת", לרבות עבודות הסדנה וההתקנה שלו באתרי בנייה. עוד הדגיש בית הדין כי יש להעריך את עבודתו של התובע בהשוואה לזו של עובד מן השורה, אשר היה מסיים את עבודתו בסביבות השעה 16:00, שכן עבודתו הנוספת של התובע בחנות בשעות הערב נעשתה כדי לסייע לאביו. לפיכך, הסתירות בחומר הראיות באשר לחלוקה המדויקת של זמן העבודה של התובע נחשבו תיאורטיות ולא שינו את מהות עבודתו של התובע. מאחר והתובע עבד שישה חודשים רצופים, פסק בית המשפט לטובתו והורה לנתבעת לשלם לו את המענק המגיע לו על פי החוק.