ע"א 388/22

תקציר

במקרה משפטי זה בחן בית המשפט שני ערעורים בעניין פיצויי הפקעה. בתחילה, הזכות לפיצויים בגין הפקעה נקבעה כשייכת לבעל הקרקע בעת צו ההפקעה. השאלה המרכזית הייתה האם ניתן להמחות זכות זו לבעלים חדשים שרכשו את הקרקע לאחר הפקעתה, וכיצד ניתן לקבוע זאת. לאחר שבחן תקדימים כמו פרשות רפאלי ומסרי קבע בית המשפט כי אכן ניתן להעביר את הזכות במשתמע, גם ללא הסכמה מפורשת, אם הרוכש מניח שהוא רוכש זכות זו, במיוחד כאשר רוכשים קרקע במלוא שווי השוק שלה למרות מעמדה המופקע. המערערים שילמו את מלוא שווי הקרקע, דבר המצביע על כך שזכות הפיצוי נכללה ברכישתם. בית משפט קמא דרש מלכתחילה הסכמה מפורשת להעברת זכות כזו, דבר שבית המשפט לערעורים מצא כשגוי; בית המשפט קבע כי די בהסכם מכללא. המערערים היו זכאים אפוא לפיצוי בגין צו הפקעה אחד וחלקו על שיטת החישוב של צו הפקעה אחר, תוך הסכמה על השיטה המוצעת על ידי שמאות נת"י. הערעור של נת"י הוביל לכיול מחדש של הפיצוי על סמך הערכתם, ובית המשפט שמר על ההחלטה המקורית בעניין שכר הטרחה. בסופו של דבר, החליט בית המשפט לקבל את שני הערעורים, ובכך אישר את זכאותם של המערערים לפיצויים בגין צו ההפקעה הראשון והשתמש בהערכת השווי של נת"י לצורך חישוב הפיצויים, כאשר כל צד יכסה את הוצאותיו.