ת"א 58709-07-19

תקציר

פסק הדין דן בתחולתם של דיני לשון הרע ביחס לחוות דעת צרכנים ובאיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. המקרה שלפנינו עוסק בנתבע שפרסם ביקורות שליליות על עסקיו של תובע בשתי הזדמנויות. הפרסום הראשון התייחס לאיחור במסירת הבריכה ומצבה הרעוע לכאורה עם הגעתה, ואילו הפרסום השני היה תגובה להודעת דוא"ל של התובע, שאיימה על הנתבע בתביעה לבדיקתו הראשונית. בית המשפט מכיר בחובה החוקית המוטלת על עוסקים למסור מידע מדויק על זמינות מוצרים במכירות מרחוק וכי חוות הדעת של הנתבעת פורסמו במקומות ייעודיים לחוות דעת וביקורות צרכנים. פסק הדין מדגיש את הצורך להחליף מידע באופן חופשי ואת חשיבות הפיקוח הצרכני, במיוחד בחללים ייעודיים לביקורות צרכנים. היא מכירה בכך שלא כל ביקורת צרכנית שלילית מהווה לשון הרע וכי יש להסיט את האיזון לכיוון חופש הביטוי. בית המשפט דן גם בדוקטרינה של תביעות השתק, שלא אומצה במשפט הישראלי, הנוגעת ליחידים או תאגידים בעלי כוח המשתמשים בתביעות כדי להשתיק ביקורת. במקרה זה, בית המשפט מוצא כי פרסומי הנתבע מוגנים על פי חוק איסור לשון הרע, שכן הם מהווים הבעת דעה ולא אמירה עובדתית. בנוסף, בית המשפט רואה בפרסום השני, שהיה תגובה לאיום בדוא"ל של התובעת, תגובה רגשית רגעית ולפיכך עניין של מה בכך. בית המשפט מגיע למסקנה כי הפרסומים אינם מהווים לשון הרע ודוחה את התביעה, ופוסק לנתבע את הוצאותיו. התובע מחויב לשאת בהוצאות הנתבע, בסך כולל של 2500 ₪, בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.