ע"פ 611/85

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס לערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע שהרשיע שני מערערים בשוד בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בכוונה, החזקת נשק שלא כדין וקבלת נכסים שהושגו לביצוע עבירה. עיקר המחלוקת נסובה סביב זיהויו הספונטני של המערער מס' 2 על ידי המתלונן בבית החולים לאחר שוד בביתו של המתלונן. תהליך הזיהוי היה בלתי מבוקר ובעל פוטנציאל להוביל, מה שהעלה ספקות לגבי מהימנותו. בנוסף, נמצאו סתירות בעדויות האם הוסרה המסכה של השודד שלא נפגע, ואם כן, מתי ועל ידי מי. בית המשפט הכיר באופיו הטראומטי של האירוע ובקשיים הנובעים ממנו לזכור פרטים מדויקים. גם המערער מס' 1 הורשע על סמך ראיות נסיבתיות, לרבות פציעותיו התואמות את פצעיו של השודד וגורמים מפלילים נוספים. עם זאת, ספקות באשר לזהותו של המערער מס' 2 הטילו ספק גם בהרשעתו של המערער מס' 1. השופט גולדברג והשופט מלץ חלקו ספקות באשר למהימנות הזיהוי וקיבלו את ערעורו של המערער מס' 2, שהוביל לזיכויו. הם הגיעו למסקנה כי הנסיבות והשקרים סביב נוכחותו של המערער מס' 2 בבית החולים והיעדר ראיות מוצקות הקושרות אותו לזירת הפשע הותירו את התיק נגדו מלא ספקות. השופט לוין חלק על כך, וסבר כי ניתן לאשר את הרשעתו של המערער מס' 2 על סמך הזיהוי והראיות האחרות. למרות חוסר הוודאות, לוין סבר כי די בהשפעה המצטברת של הראיות, לרבות נוכחותם המשותפת של המערערים בבית החולים ובמהלך השוד, כדי להרשעה. עם זאת, דעת הרוב זיכתה את המערער מס' 2 והקטינה את עונשו של המערער מס' 1 לשבע שנות מאסר, בנוסף למאסר על תנאי.