בש"פ 2016/13

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים במקום להחזיקו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו מספר עבירות, בהן חבלה בכוונה, הפרעה לשוטר וחבלה בזדון, בעקבות אירוע אלימות כלפי שוטרים. המדינה ביקשה את מעצרו תוך הצגת ראיות לכאורה, לרבות עדויות של עדי ראייה, אך בית המשפט המחוזי הורה על שחרורו בשל חולשת הראיות וקיומן של חלופות חלופיות. בית המשפט מצא כי טענת המשיב כי לא נכח במקום לא נבדקה דיה. המדינה ערערה וטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בהערכתו את חומר הראיות. עם זאת, ערכאת הערעור הסכימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי והגיעה למסקנה כי אף שהיו ראיות מסוימות, הן אינן חזקות דיין כדי להצדיק את המשך המעצר. זיהויו של המשיב כמשתתף לא היה ודאי, וטענת האליבי, אף שלא נחקרה לעומק, הייתה לה הצדקה מסוימת. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי חזקת החפות מצדדת בשחרור המשיב. בהכרעת הדין הודגש כי החלטה זו לא קבעה מראש את תוצאת ההליך העיקרי אלא התבססה אך ורק על בחינת חומר החקירה במסגרת הליכי המעצר. משכך, הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר את החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב בתנאים שנקבעו מראש.