דב"ע נב/4 - 4

תקציר

הערעור בפני בית הדין הוא מחלוקת על חוקיותן של הודעות פיטורים ששלחה מועצה אזורית למורים השייכים למערערת, עמותה המייצגת מורים בבתי ספר על-יסודיים. המערערת טענה כי הפיטורים היו שלא כדין, תוך הסתמכות על הסכם עבודה קיבוצי ועל סעיף 144א לצו המועצות המקומיות (א), תש"י-1950. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער, והוביל לערעור זה. המרכז הטכנולוגי האזורי, המופעל על ידי המשיב, עמד להיסגר בשל אילוצים תקציביים, מה שגרם למשיבה להודיע למורים על הסגירה הצפויה ועל הפיטורים הנובעים מכך. המערערת טענה כי ההסכם הקיבוצי בין מרכז השלטון המקומי לבין המערערת, המתווה את הליך פיטורי המורים, חל על מצב זה. אך המשיב טען כי ההסכם אינו מכסה סגירה מוחלטת של מוסד חינוכי. בית המשפט הסכים עם המשיבה, ופירש את לשון ההסכם כמתייחסת לסגירה חלקית ולא להשבתות מוחלטות. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי המשיב פעל בתום לב מטעמים ענייניים, קרי אילוצים תקציביים ברורים, וכי טענות המערערת בדבר המניעים שעמדו מאחורי הסגירה אינן מבוססות. באשר להפרה הנטענת של סעיף 144א, הבהיר בית המשפט כי המשיבה, כמועצה אזורית, נפלה תחת חיקוק אחר, המתווה הליך לפיטורי עובדים שהמשיבה פעלה כדין. פסק הדין התייחס גם לפסקי דין קודמים שעסקו בחוקיות פיטורים בניגוד להסכמים קיבוציים, והדגיש כי מדובר בסכסוך קיבוצי ולא פרטני. בסופו של דבר, הערעור נדחה, כאשר בית המשפט אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר וקבע שפיטורי המורים היו חוקיים.