המ"ש 5670-04-26

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **ניתוח משפטי של החלטת בית משפט השלום לתעבורה (בת-ים) בתיק המ"ש 5670-04-26 שמיר צ'רטוף נ' מדינת ישראל ואח'** **הקדמה:** ההחלטה הנדונה עוסקת בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס, המוגדרת בחוק כ"ברירת משפט". בקשה זו הוגשה על ידי המבקשת, אשר לא הגישה בקשה להישפט במועד הקבוע בחוק, ולאחר ששולם הקנס בגין הדו"ח. בית המשפט דחה את הבקשה, תוך ביסוס החלטתו על הוראות החוק ועל פסיקה רבת שנים של בית המשפט העליון. **עובדות המקרה:** ביום 10.7.22 נרשם דו"ח תנועה למבקשת בגין נהיגה במהירות מופרזת. המבקשת לא הגישה בקשה להישפט במועד הקבוע בחוק (סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, להלן: "החוק"). הקנס שולם ביום 14.11.23, לאחר שהריבית והפיגורים הצטברו. המבקשת עתרה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, בטענה כי הרכב היה בחזקת בנה במועד העבירה, והדו"ח שולם עקב הצטברות ריבית ופיגורים. המשיבה (מדינת ישראל ומשטרת ישראל) התנגדה לבקשה, בטענה כי הדו"ח שולם, לא נטענה כל טענה בדבר אי קבלת דבר הדואר, ומשכך, ההרשעה הפכה חלוטה. **טיעוני הצדדים:** * **המבקשת:** טענה כי היה מקום להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, מכיוון שהרכב היה בחזקת בנה במועד העבירה, והתשלום בוצע עקב הצטברות ריבית ופיגורים. * **המשיבה:** טענה כי הדו"ח שולם, ההרשעה הפכה חלוטה, ולא הועלתה טענה בדבר אי קבלת הדו"ח. לפיכך, אין מקום להארכת המועד, ויש לדחות את הבקשה, כפי שנעשה במקרים דומים. כמו כן, המשיבה הדגישה כי המבקשת בחרה את הנתיב בו יתנהל ההליך (תשלום הקנס), ולכן קיבלה את יומה. **דיון והכרעה – ניתוח משפטי:** 1. **הוראות החוק הרלוונטיות (סעיפים 230 ו-229(ה) לחוק):** * **סעיף 230 לחוק** קובע כי בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם הבקשה להישפט הוגשה באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים בסעיף 229(ה) לחוק, או מ"נימוקים מיוחדים אחרים" שיפורטו. * **סעיף 229(ה) לחוק** מתייחס למקרים בהם התובע (במקרה זה, המשיבה) יכול לדון בבקשה שהוגשה באיחור. התנאי לכך הוא שהבקשה לא הוגשה במועד בשל **סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה**. 2. **הפסיקה והמשמעות של "יומו בבית המשפט" ועבירות ברירת משפט:** ההחלטה מתבססת רבות על פסיקה ענפה של בית המשפט העליון, אשר ביארה את מהותן של עבירות ברירת המשפט ואת זכויות הנאשם בהן. * **הבחירה בין הליך "מעין-מינהלי" להליך פלילי:** הפסיקה (כפי שבא לידי ביטוי בע"פ 7038/05 פלר נ' מדינת ישראל) קובעת כי המחוקק ביקש ליצור איזון בין שמירת מהותן הפלילית של עבירות הקנס לבין אופיין ה"מעין-מינהלי". הנאשם ניצב בפני בחירה: * **הליך "מעין-מינהלי":** תשלום הקנס, אשר משמעותו הרשעה חלוטה (על פי סעיף 229(ח) לחוק, המאפשר לתובע המשטרתי לבטל את הודעת הקנס תוך 30 יום). * **הליך פלילי:** הגשת בקשה להישפט, המנתבת את הדיון לבית המשפט. הפסיקה מדגישה כי מי שבחר, במעשה או במחדל, שלא לממש את זכותו לניתוב ההליך לבית המשפט (על ידי אי הגשת בקשה להישפט), **"לא ייראה, בדין ובצדק, כנאשם שלא זכה ליומו בבית המשפט"**. במילים אחרות, אי הגשת הבקשה במועד מהווה ויתור מודע על הזכות לדיון בבית המשפט. * **סופיות הדיון וההרשעה החלוטה:** הפסיקה (ברע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל) מדגישה את עקרון סופיות הדיון ואת היעילות הדיונית. כאשר קנס הושת, והוא שולם, ההרשעה הופכת חלוטה. ניתן לחרוג מכך רק במקרים בהם **"לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו"**. במקרה הנדון, המבקשת ידעה על הדו"ח, שכן היא שילמה אותו. * **היעדר "עיוות דין" במקרים של איחור:** הפסיקה (כפי שצוין בברע"פ 9540/08 מוסברג נ' מדינת ישראל, ברע"פ 9018/14 סלימאן נ' מדינת ישראל, וברע"פ 4448/09 קמר נ' מדינת ישראל) מבהירה כי טענה שהרכב היה בחזקת אחר, או שטוען אחרת (כגון "אדם אחר נהג ברכב"), כשלעצמה, אינה מהווה "עיוות דין" המצדיק הארכת מועד להישפט, במיוחד כאשר יש שיהוי ניכר. "עיוות דין" מפורש באופן מצומצם, ונועד למקרים חריגים ומיוחדים בלבד. * **טענת "האדם אחר נהג ברכב":** בית המשפט מתייחס בהרחבה לטענות מעין אלו, ומדגיש כי לא ניתן להשתמש בטענה זו כבסיס לביטול הרשעה חלוטה עקב שיהוי קיצוני. הפסיקה (כפי שבא לידי ביטוי בברע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל) קובעת כי הליך הסבת דו"ח נועד לייעל ולקצר הליכים, ולא לשמש ככלי לעקיפת סופיות הדיון. * **נימוקים מיוחדים והצדקה חריגה:** הדרישה ל"נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230 לחוק) היא דרישה מחמירה. הפסיקה (ברע"פ 602/23 אלדן תחבורה בע"מ נ' עירית תל אביב) קובעת כי קבלת בקשה להארכת מועד ללא הצדקה מיוחדת עלולה לעודד שימוש לרעה בהליך, למשל, כדי להימנע מתשלום ריביות פיגורים. 3. **התייחסות לשיהוי הקיצוני:** בית המשפט שם דגש רב על השיהוי העצום בהגשת הבקשה (שולם הקנס ב-14.11.23, אך הבקשה הוגשה ככל הנראה לאחר מכן, והדו"ח נרשם ב-10.7.22). השיהוי, בשילוב עם העובדה שהמבקשת ידעה על הדו"ח (כפי שהוכח מתשלום הקנס), מחייב הסבר משכנע, אשר לא ניתן. בית המשפט מזכיר שגם במקרים של קבלת הדו"ח באיחור, אך ידיעה על האישום, הבקשה נדחתה (ברע"פ 9018/14 סלימאן). 4. **הכרעה:** לאחר בחינת טענות הצדדים והפסיקה הרלוונטית, בית המשפט קבע כי: * לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 229(ה) לחוק, שכן לא הוכח כי האיחור נבע מסיבות שאינן תלויות במבקשת ושמנעו ממנה להגיש את הבקשה במועד. * הטענה כי הרכב היה בחזקת בנה אינה מהווה "עיוות דין" המצדיק סטייה מהכללים. * לא הוצג כל הסבר סביר לשיהוי הקיצוני בהגשת הבקשה. * בהיעדר טעם המצדיק אי עמידה במועד, ובמיוחד לאור השיהוי, לא ניתן לבטל הרשעה חלוטה. **עקרונות משפטיים מרכזיים:** * **סופיות הדיון:** עיקרון יסוד בדין, שמטרתו להביא לסיום ההליכים המשפטיים במועד סביר. * **חזקת ההמצאה והידיעה:** ככלל, נאשם החתום על הודעת תשלום קנס או ששילם אותה, נחשב כמי שידע על קיומו של האישום. * **בחירת הנתיב הדיוני:** לנאשם ניתנת הזכות לבחור בין מסלול "מעין-מינהלי" (תשלום הקנס) לבין מסלול פלילי (בקשה להישפט). בחירה במחדל (אי הגשת בקשה להישפט) נחשבת כבחירה במסלול המעין-מינהלי. * **"עיוות דין":** מושג פרשני המאפשר סטייה מכללים פרוצדורליים במקרים חריגים וקיצוניים, אך פרשנותו מצומצמת. * **השיהוי:** שיהוי קיצוני בהגשת בקשה לסטות מכללים פרוצדורליים מהווה עילה לדחיית הבקשה, אלא אם כן קיימים נימוקים מיוחדים וחריגים. **חידושים משפטיים:** ההחלטה אינה מציגה חידושים משפטיים מהותיים, אלא מהווה דוגמה ליישום עקבי ומדויק של הלכות יסוד שנקבעו בבית המשפט העליון לאורך שנים בנוגע לעבירות ברירת משפט, סופיות הדיון, והחריגים המותרים להגשת בקשות באיחור. בית המשפט מדגיש באופן ברור את המגמה לצמצם את האפשרות לפתוח מחדש הליכים שהסתיימו בהרשעה חלוטה, במיוחד כאשר מדובר בשיהוי ניכר מצד המבקש. **מסקנה:** ההחלטה מבטאת גישה מחמירה כלפי בקשות להארכת מועד להישפט בגין עבירות קנס, במיוחד כאשר הדו"ח שולם וההרשעה הפכה חלוטה. בית המשפט מדגיש כי עקרון סופיות הדיון, היעילות הדיונית, והצורך למנוע שימוש לרעה בהליכים, גוברים על טענות שאינן מבוססות על "עיוות דין" אמיתי ומוכח, וכן על שיהוי בלתי סביר. העובדה שהרכב היה בחזקת אחר אינה מצדיקה כשלעצמה הארכת מועד, בפרט כאשר לא ניתנה לכך כל דחיפות או הסבר משכנע במועד הרלוונטי.