ע"א 328/76

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון התייחס לפרשנות וליישום של חוקים המסדירים פיצויים לנכים שסבלו מרדיפות הנאצים. בית המשפט בחן את הגדרת ה"נכות" ואת חובת הראיות הנדרשת מתובעים המבקשים פיצויים. על פי פסק הדין, ההגדרות של "נכה" ו"נכות" בחוקים הרלוונטיים מרמזות כי די ביכולת המופחתת לבצע פעילות גופנית או שכלית תקינה עקב פציעה – לאו דווקא מחלה – לצורך פיצוי. בנוסף, המונח "חבלה", כפי שהוא משמש בחוקים, כולל פגיעה נפשית או נפשית. בית המשפט הבהיר כי לא כל הרדיפות הסתיימו בחבלה בחיים, ויש לבחון כל מקרה לגופו. הודגש כי המאסר במחנות ההשמדה נושא חזקת נזק נפשי, אך נטל ההוכחה בדבר קיומה של הנכות והקשר שלה לרדיפות הנאצים עדיין מוטל על התובע. בעוד פסק הדין הכיר בכך שפגיעות נפשיות עלולות לנבוע מרדיפות הנאצים, הוא לא הסכים עם ההנחה של ועדת הערר כי כל אדם הכלוא במחנות מסוימים למשך תקופה מסוימת סבל מנוירוזה. במקום זאת, קבע בית המשפט כי כל מקרה דורש בדיקה, וניתן לבסס הוכחת נזק נפשי באמצעות ראיות שאינן רפואיות, לרבות עדויות של קרובי משפחה או חוקרים. יש לציין כי ההחלטה הדגישה את הצורך בחוות דעת רפואית, רצוי מפסיכואנליטיקאי, אם כי הובהר כי חוות דעת כזו אינה מחייבת. השופט שמגר חלק על כך, בקובעו כי יצירת החזקות היא של המחוקק בלבד.