ע"א 197/67

תקציר

עניינו של פסק הדין בתביעה שהוגשה בפסק דין מקוצר, בדרישה לתשלום חוב הלוואה בסך 10,000 ל"י מהמשיב למערערים. כראיה, הציגו המערערים פרוטוקול בית משפט ממשפט קודם בין אותם צדדים, אשר לטענתם מכיל הודאה בחוב על ידי המשיב. המשיב ביקש למחוק את תווית "פסק דין מקוצר" וביקש במקומה משפט מלא. הערכאות הנמוכות יותר פסקו נגד המערערים, וסברו כי התמליל אינו נחשב כראיה כתובה. עם זאת, בית המשפט העליון הפך את פסקי הדין הקודמים וקיבל את הערעור. נקבע כי פרוטוקול בית משפט ממשפט קודם אכן יכול לשמש כראיה כתובה לתביעה לפסק דין מקוצר, שכן הוא מהווה תעודה ציבורית. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי תביעה לפי תקנות סדר הדין האזרחי הרלוונטיות חייבת להתבסס על חוזה או התחייבות, אך החוזה עצמו אינו חייב להיות בכתב. הראיות הכתובות הנדרשות הן ראשוניות בלבד, כלומר אינן צריכות לפרט את כל היבטיה של עילת התביעה. במקרה דנן, הודאת המשיב בחוב של 10,000 ל"י, הגם שלא צוין בו כחוב הלוואה, משמשת ראיה מקדמית, המצדיקה הליך פסק דין מקוצר. לפיכך הורה בית המשפט העליון לדון בתיק בפסק דין מקוצר, והורה לערכאה נמוכה יותר לדון בבקשת המשיב להגנה. כן חויב המשיב בהוצאות הערעור של המערערים, בסך 500 ל"י כולל שכר טרחת עורך דין.