ת"א 1076/01

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט בשתי תאונות בהן היה מעורב התובע – תאונת דרכים ביום 18.1.95 ותאונת עבודה כשמונה חודשים לאחר מכן בעת שעבדה כאחות בבית החולים וולפסון. עיקר המחלוקת היא על התאונה השנייה והאם המעביד, הנתבע מס' 1, אחראי לה לפי פקודת הנזיקין. תחילה מגולל השופט את נסיבות תאונת העבודה, בה הרים התובע מטופל בעזרת אחות אחרת וכתוצאה מכך נפגע התובע בגבו. מתוארות שלוש השיטות להרמת חולים – "שיטת היד", "שיטת היריעה" והשימוש ב"מנוף". זה תלוי באחות התורנית להחליט באיזו שיטה להשתמש. התובע טוען כי מאחר ואין כללים ברורים לבחירת שיטה, המעסיק אחראי לכל נזק שייגרם כתוצאה מכך. עם זאת, הנתבעת טוענת כי התובעת הייתה מודעת לכל השיטות ובחרה בשיטה הלא נכונה, ולכן התאונה היא באשמתה. לאחר ששקל את חומר הראיות, מצדד השופט בתובע וקובע כי הנתבעת מס' 1 לא נתנה הדרכה ראויה להבחנה בין השיטות וכי מתן שיקול דעת לעובדים אינו פוטר את המעסיק מחובתו להדריך. השופט מגיע למסקנה כי הנתבע התרשל בכך שלא סיפק כללים והנחיות ברורים וכי בחירתו של התובע בשיטה לא הייתה רשלנית. לפיכך, הנתבעת מס' 1 נושאת באחריות המלאה לתאונת העבודה. בהתייחס לסוגיית הנזקים, השופט מעריך את הנכות הרפואית המיוחסת לתאונת העבודה בשיעור של 5%, תוך אימוץ חוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט. בגין תאונת הדרכים פסק השופט פיצוי בסך 5,000 שקל ובגין תאונת העבודה 26 אלף שקל. כמו כן, פסקה השופטת לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר הקשורים לתאונת העבודה, בסך 5,970 שקל, ובגין עזרה מאחרים, המוערך בכ-10,000 שקל. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות אינן מוענקות מכיוון שהן מכוסות על ידי המל"ל. לבסוף, השופט מורה לנתבע מס' 1 לשלם 750 ₪ עבור הוצאות עדות התובע ו-3,000 ₪ עבור חוות דעת רפואית, בצירוף אגרת בית המשפט. שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ ו-650 ₪ נפסק לתובע מהנתבעים מס' 1 ו-2–3, בהתאמה.