ת"א 15186-05-18

תקציר

השופטת מבהירה כי היקף פסק דין זה מוגבל לטענות סביב התקיפה שהתרחשה לכאורה במהלך הפגישה בין התובעים לנתבע ביום 27.6.2011, תוך התעלמות מכל התייחסות לטענות נלוות נוספות. השופט מתייחס לשתי טענות מקדמיות שהעלה הנאשם; תקופת ההתיישנות והשיהוי. הראשונה נדחית בנימוק שהתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. באשר לאחרון, השופט מכיר באיחור הרב בהגשת התביעה, אך אינו דוחה אותו על הסף. תחת זאת, השופט בוחר לקבל חלקית את הטיעון, תוך הכרה בנזק הראייתי שנגרם כתוצאה מהעיכוב ובקושי הנובע מכך בהגנה על התיק. לאחר מכן עובר השופט לבחון את טענת התקיפה כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. התובעים והנתבעת מסרו גרסאות סותרות לאירועים שהתרחשו ביום 27.6.2011. לאחר בחינת עדויות התובעים, הנתבע וצד שלישי, חיים, שנכח בעת התקיפה הנטענת, מגיע השופט למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם בנוגע לתקיפה. השופט מוצא את עדויות התובעים והנתבע מגמתיות ולא משכנעות, ואילו עדותו של חיים, למרות יחסיו עם הנתבע והחשד הראשוני שהופנה כלפיו, נחשבת אמינה. השופטת מדגישה כי האירוע נראה כקטטה הדדית ולא כתקיפה חד צדדית כפי שנטען על ידי התובעים. המסמכים הרפואיים והמכתבים מעורך דינם של התובעים זמן קצר לאחר האירוע נתפסים כניסיונות להציג גרסה מוטה של האירועים. משכך, השופט קובע כי הנתבע אינו אחראי לתקיפה והתביעה נדחית. פסק דין זה מרחיב גם על טענותיהם האחרות של התובעים, לרבות הפרות לכאורה של חובות סטטוטוריות וזכויות חוקתיות. למרות הדחייה, השופט מעלה השערות לגבי הפיצוי הפוטנציאלי שניתן היה לפסוק לו הייתה מוכחת גרסת התובעים לאירועים. מדובר בפיצויים מיוחדים וכלליים, שהשופט מציין כי נזנחו על ידי התובעים, ופיצויים עונשיים, שהשופט ממילא לא היה פוסק להם, גם אם לא היו נזנחים. לבסוף, השופט מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו ומכיר בזכות הערעור כדין. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, ונשמרת הזכות לערער על ההחלטה בערכאה גבוהה יותר.