ע"א 41/48

תקציר

פסק הדין מתייחס להסכם שכירות בין המשיב, אלואיס פרוינד, לבין המערער, ידידיה לוין, לתקופה של שנתיים. ההסכם כלל תנאי האוסר על חכירת משנה. כאשר לוין ביצע סאבלט בחדר, פרוינד לא פינה אותו אלא המשיך לגבות דמי שכירות מוגדלים. השאלה העומדת בפני בית המשפט היא האם התנהלותו של פרוינד היוותה ויתור על ההפרה. הערכאות הנמוכות פסקו לטובתו של פרוינד, אך בית המשפט העליון הפך את ההחלטה. לדברי בית המשפט, מאחר שבהסכם השכירות לא הייתה הוראת ביטול במקרה של הפרה, המשך קבלתו של פרוינד את דמי השכירות העיד על כוונתו לקיים את החוזה, ובכך ויתר על זכותו לבטלו. עם זאת, בית המשפט מצא כי כתב הוויתור של פרוינד חל רק על משך ההסכם הראשוני. לאחר פקיעת ההסכם הייתה לפרוינד הזכות לתבוע פינוי, אך האיחור הממושך בהגשת התביעה - שנה וארבעה חודשים - הצביע על ויתור שלו גם בתקופת השכירות הסטטוטורית. בית המשפט הגיע למסקנה כי הגנתו של לוין, המבוססת על כתב הוויתור, תקפה ופסק לטובתו, והורה לפרוינד לפנות את הדירה.