ע"פ 2589/15

תקציר

ההחלטה נסובה סביב ערעור על הרשעה ברצח בכוונה תחילה, תוך בחינת מהימנותו של בית משפט קמא וממצאיו העובדתיים. ערכאת הערעור בדרך כלל אינה מתערבת במסקנות של ערכאות נמוכות יותר, אלא אם כן מתעוררים חריגים, כגון טעויות פרוצדורליות או הסתמכות על עדות כתובה ולא חיה. במקרה זה, לא נמצאו סיבות כאלה להפרעה. עבירת הרצח בכוונה תחילה, על-פי דיני העונשין הישראלי, מחייבת סיבתיות מכוונת של מוות, כוונה תחילה והיעדר "חזן" – התגרות המספיקה כדי לשלול כוונה תחילה. בית המשפט אישר כי המערער עמד בקריטריונים אלה, והרשיע אותו על סמך הודאתו שלו וראיות מאששות, כגון הודעתו במשטרה לפיה רצח את אשתו והלימה עם התוצאות הפורנזיות. טענות ההגנה בדבר תקינות מערכת היחסים בין בני הזוג והשפעות כגון שכרות והיפוגליקמיה אפשרית הופרכו בשל היעדר ראיות מהימנות וחוסר עקביות בעדותו של המערער. בנוסף, ניסיונה של ההגנה לפרש מחדש התנהגויות (כמו הזעת יתר) והשפעות שכרות לא הוכח. בית המשפט הגיע למסקנה כי הייתה כוונה מכוונת מראש ולא הייתה התגרות מספקת בזמן המעשה כדי להפחית את האשמה. מעשיו של המערער בגדו במודעות ובכוונה מחושבים, וטען כי הגנה עצמית נחשבת בלתי סבירה בשל פעולת תגמול בלתי מידתית. היעדר ראיות מהימנות ביטל את הטענות לשכרות שלא מרצון, ואישר פעולות רצוניות מכוונות. בסופו של דבר, כל טיעוני ההגנה לא התייחסו כראוי לכוונת הרצח, והביאו לדחיית הערעור ולאישור ההרשעה.