דב"ע ל/21 - 0

תקציר

עניינו של המקרה נסוב סביב תאונת עבודה שהתרחשה בשנת 1963, בה נגרמה למערער פגיעת ראש. החלטת הוועדה הרפואית הראשונה משנת 1964 העניקה למערער נכות זמנית, עליה ערערו הן המערער והן המוסד לביטוח לאומי בפני ועדה רפואית לעררים. הוועדה פסקה לטובת הביטוח הלאומי וקבעה כי למערער לא הייתה נכות כלשהי נכון לחודש יוני 1964. בשנת 1970 עבר המערער טיפול פסיכיאטרי ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 50% על ידי ועדה רפואית אחרת. הן המערער והן הביטוח הלאומי ערערו על החלטה זו לוועדה רפואית אחרת לעררים, שלא הגיעה למסקנה והמליצה על בדיקה נוספת. בעקבות המלצה זו נבדק המערער על ידי מומחה למחלות עצבים ונפש, אשר חוות דעתו הוגשה לוועדה. הוועדה קבעה בהחלטתה כי נכותו הנוכחית של המערער אינה קשורה לתאונה משנת 1963 וקבעה את נכותו על 0%. לאחר מכן ערער המערער לבית הדין, ערער על סמכותה של הוועדה הרפואית לעררים לקבוע את הקשר הסיבתי בין הנכות לבין הפגיעה בעבודה, וערער על הליך קבלת ההחלטות של הוועדה. בית המשפט, בפסק דינו, אישר את סמכותה של הוועדה הרפואית לעררים לדון ולהחליט בקשר הסיבתי, ובלבד שלא ניתנה קביעה סופית בעניין קודם לכן. בית המשפט הדגיש כי הקשר הסיבתי הוא עניין סטטי אל עבר העבר, והחלטת הוועדה בעניין זה צריכה להתבסס על מסקנותיה שלה ולא להסתמך רק על חוות דעת מומחים. באשר לסמכות הוועדה, קבע בית הדין כי בעוד שהוועדה יכולה לקבוע היעדר קשר סיבתי בין נכותו הנוכחית של המערער לבין הפגיעה בעבודה, היא חרגה מסמכותה בכך במקרה זה, שכן הייתה קביעה סופית קודמת של קשר סיבתי בשנת 1964. בית המשפט מתח ביקורת על חוסר ההנמקה של הוועדה בהחלטתה ועל חריגתה מהיקף הערעור, שהתמקד בדרגת הנכות ולא בקשר הסיבתי. בסיכומו של דבר, קיבל בית המשפט את הערר, הפך את החלטת הוועדה והחזיר את התיק לוועדה הרפואית לעררים לצורך קביעת דרגת הנכות הנוכחית של המערער. בנוסף, חויב המשיב (הביטוח הלאומי) לשלם למערערת 250 IL כהחזר הוצאות הערעור.