רע"א 51069-01-23

תקציר

המוסד לביטוח לאומי (המבקש) ביקש לערער על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו הדוחה את בקשתו להשתק שיפוטי נגד חברת ביטוח (המשיבה) ופסק דין לטובתה להחזר קצבת נכות ששולמה לנהג לא מבוטח שנפגע בתאונה. המבקש ביקש לקבל בחזרה 80% מההטבות ששולמו, בהתאם להסכם בין הצדדים. המשיב סירב לפצות את המבקש, והאחרון הגיש תביעה. בית משפט קמא דחה את בקשת המבקש להשתק שיפוטי, בקובעו כי אין באפשרותו להיעתר לבקשה כזו בשלב מקדמי מבלי לשמוע את הגנתו של המשיב. המבקש ערער על החלטה זו. בדחותו את בקשת הערעור, הסכים בית המשפט עם טענת המשיב כי החלטת בית משפט קמא היא החלטת ביניים, ואין מקום להתערבות המערערת בשלב זה. ההחלטה הייתה מפורטת ומנומקת, ובית משפט קמא הפעיל כראוי את שיקול דעתו בכך שאיפשר למשיב את יומו בבית המשפט. זאת ועוד, המקרה הנוכחי שונה מפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון עליהם הסתמך המבקש. בהסכם הפשרה במקרה זה לא צוין במפורש ניכוי קצבאות המוסד לביטוח לאומי או מידת האחריות המיוחסת לכל צד. מטרת ההסכם הייתה למנוע התדיינות משפטית ולמצוא פתרון מאוזן. לפיכך, החלטתו של בית משפט קמא לאפשר למשיבה להציג את הגנתה הייתה מוצדקת, מה גם שהיא עלולה לשאת בהוצאות אם תביעתה תידחה. שופט ערכאת הערעור הדגיש כי אין לפגוע בזכויותיהם של המשיבים, ועליהם לקבל את יומם בבית המשפט. המבקש יצטרך להוכיח את אחריות המבוטח ואת אשמתו התורמת של הנפגע, אם בכלל. הסכם הפשרה והתכתובות הנלוות אליו לא היוו הודאה מפורשת בחבות, ואין להשתיק את המשיבה מלהציג את טענותיה. מאחר שלא היה תקדים ברור של בית המשפט העליון, החלטתו של בית משפט קמא לדון בעניין הייתה ראויה, ולא ייגרם למבקש נזק בלתי הפיך אם הערעור יידחה בשלב זה. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, והמבקש חויב לשאת בהוצאות המשיב.