ע"פ 191/82

תקציר

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בשני סעיפים: איום על עד והיזק לרכבו. האיומים נועדו למנוע מהעד להעיד נגד אחיו של המערער במשפט נפרד. החבלה ברכב בוצעה על ידי שפיכת סוכר לתוך מיכל הדלק. המערער ערער על הכרעת הדין וטען כי לא נחקר בחקירה נגדית על האיומים והנזק לרכב, וכי העד הורשה לעיין שלא כראוי בהודעתו במשטרה. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי זיכרונו של העד נבדק בקפדנות, וכי מקובל עליו להתייחס להודעתו במשטרה כאל כלי עזר לזיכרון. עוד קבע בית המשפט כי התביעה חקרה את המערער חקירה נגדית מספקת לגופו של עניין, וכי התובע לא נדרש לעמת אותו ישירות עם האשמות. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי אשמתו של המערער הוכחה על סמך ראיות נסיבתיות, אשר הצביעו באופן חד משמעי על אשמתו ולא הותירו ספק סביר. הראיות כללו את מניעיו של המערער, את נוכחותו בזירות הפשע ואת התנהגותו המתחמקת. חומרת העבירות והיעדר כל השערה חלופית סבירה חיזקו את מסקנת אשמתו של המערער. נוכח אופיין המשכנע של הראיות הנסיבתיות, לא ראה בית המשפט צורך שהמערער יספק הסבר וקבע כי העונש שהטיל בית המשפט המחוזי סביר. השופט א' שינבאום, השופט ד' לוין והשופט י' בך דחו פה אחד את הערעור.