ע"א 4009/22

תקציר

בית המשפט החליט, ברוב דעות, לקבל את הערעור בעניין חלוקת נכסים מאדם שנפטר. השאלה המרכזית הייתה האם העברת הרכוש למערער היא מתנה מיידית או מתנה שעתידה להיכנס לתוקף רק לאחר מות המנוח. בית משפט קמא קבע בעבר את ההסכם בין המנוח לבין המערערת כחוזה למראית עין, ממנו משתמע כי הכוונה האמיתית הייתה להעניק את הנכס במתנה. עם זאת, המתנה נפסלה משום שהיא הפרה את סעיף 8(ב) לחוק הירושה, האוסר על מתנות בתוקף רק לאחר מותו של התורם, אלא אם נעשו באמצעות צוואה. השופטים א' גרוסקופף וי' כשר חלקו על בית משפט קמא וטענו כי ההעברה נועדה לשמש מתנה מיידית. הם הדגישו את כוונותיה של המנוחה שהובעו באמצעות עורך דינה, וציינו כי הנכס הועבר כבר במהלך חייה, מה שחיזק את עמדתם כי סעיף 8(ב) אינו חל. השופטת ג' כנפי-שטייניץ חלקה על כך, וסברה כי הראיות תומכות בכך שהמתנה נועדה להיכנס לתוקף לאחר מותה. בסופו של דבר, דעת הרוב מצאה את ההסכם הסמוי תקף ובר אכיפה, הורה על השבת הנכס על שם המערערת, הפך את החלטת בית משפט קמא ופסק הוצאות למערערת.