ע"ז 13822-07-16

תקציר

פסק הדין דן בכשירותו של אדם שנפטר, המכונה המצווה, לחתום על צוואתו. השאלה המרכזית היא האם המצווה היה בעל יכולת נפשית להבחין בטיבה של הצוואה בעת החתימה, כמפורט בסעיף 26 לחוק הירושה. הדיון נסוב סביב שתי טענות מתחרות: צוואה קודמת משנת 2010 וצוואה מאוחרת יותר. על הצוואה המאוחרת מערערים המבקשים, התומכים בהכרה בצוואה הקודמת. המבקשים טוענים כי המצווה נעדר יכולת קוגניטיבית להבין את השלכותיה של הצוואה המאוחרת, ואילו המתנגד, העומד ליהנות ממנה, טוען לכשירותו של המצווה. השופט בוחן בהרחבה את מושג היכולת הקוגניטיבית, ומתאר את שלושת המרכיבים העיקריים הכרוכים בכך: מודעותו של המצווה לעשיית צוואה, ידיעותיו על רכושו ויורשיו והבנתו את השפעת הצוואה על היורשים. השופט מדגיש כי קביעת כשירותו של המצווה נופלת בתחום הרפואה ויש לתמוך אותה בחוות דעת רפואיות. מומחה שמונה על ידי בית המשפט, פרופ' נוי, מגיע למסקנה כי המצווה לא היה כשיר לחתום על הצוואה המאוחרת, תוך שהוא מצטט את חוות דעתו של רופא גריאטרי, ד"ר דנילסקו. למרות ניסיונות להפריך חוות דעת זו באמצעות עדויות של רופאים אחרים, השופט מוצא את חוות דעתו של פרופ' נוי אמינה יותר ותואמת את המהלך הקליני של מצבו של המצווה. בהפעילו שיקול דעת שיפוטי, השופט מצדד בחוות דעתו של פרופ' נוי על פני עדויות אחרות, לרבות זו של עורך הדין שהכין את הצוואה. הימנעותו של עורך הדין מלזכור פרטים מהותיים סביב עריכת הצוואה, יחד עם היעדר תיעוד והתועלת הגלומה במתנגד, מטילים ספק בתוקפה של הצוואה המאוחרת. בנוסף, השופט מדגיש את חשיבותן של הראיות הנסיבתיות בתיק זה, המצביעות על המסקנה כי המנוח לא היה כשיר בעת חתימת הצוואה המאוחרת. כתוצאה מכך, השופט פוסק לטובת המבקשים, פוסל את הצוואה המאוחרת ומכיר בצוואה הקודמת משנת 2010 כמסמך הלגיטימי. המתנגד נדרש לשאת בהוצאות המבקשים, בסך 30,000 ₪. פסק הדין יפורסם תוך השמטת פרטים מזהים, והתיק ייסגר.