ע"א 432/83

תקציר

בתיק שנדון בבית המשפט העליון בשנת 1986 מכר המערער דירה למשיב בשנת 1962 והבטיח כי כאשר יירשם הבניין, שהיה רשום אז על שם עמידר, הוא ירשום גם את הדירה ואת החצר הצמודה אליה על שם המשיב. המערערת החלה לבנות על גג הבניין, מה שהוביל את המשיב לבקש צו מניעה הטוען לזכויות ברכוש המשותף, לרבות הגג. בית המשפט המחוזי דחה את צו המניעה בשל הסכמת המשיב שלא להתערב, אך חייב את המערערת לרשום את הבניין כבית משותף. בערעור דן בית המשפט בדינקים שונים, וציין כי חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 ופרק ו'1 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אינם יכולים לחול רטרואקטיבית על ההסכם. התיק נסב סביב השאלה האם הגג הוא רכוש משותף. בית המשפט קבע, כי בהיעדר תנאים מפורשים המחריגים רכוש משותף מהמכירה, הוא נכלל, דבר המרמז על כך שהגג אכן היה רכוש משותף. בנייתו של המערער הייתה מותרת בשל הסכמתו מראש של המשיב. חרף דחיית הערעור, הכיר בית המשפט בהתחייבות חוזית של המערערת לרשום את הבניין כבית משותף. המערער חויב לשלם את הוצאות המשפט של המשיב. בסופו של דבר, ההחלטה אישרה מחדש את הצורך בהחרגה מפורשת בחוזים הנוגעים לרכוש משותף, תוך הדגשת הנחת הבעלות המשותפת העומדת בבסיס עסקאות מסוג זה.