בע"מ 5137/07

תקציר

בפסק דין זה מעורבים בני זוג נשואים שעלו לישראל מרוסיה בשנת 1990 ונפרדו בשנת 2003. האישה, המבקשת מס' 1, הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בדרישה למזונות ומזונות לה ולבתה הקטינה, המבקשת מס' 2, וכן חלוקת נכסים בבעלות בני הזוג, לרבות דירות בישראל ונכס בצ'כיה. היא גם טענה שהיא יהודייה. הבעל, המשיב, הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני, אשר פסק לטובתו, בטענה כי המבקשת מס' 1 ביצעה "מעשים מכוערים". המבקשת מס' 1 ערערה לבית הדין הרבני הגדול בטענה כי פסק דינו של בית הדין הרבני היה חסר סמכות מאחר שאינה יהודייה. בסופו של דבר קבע בית הדין הרבני הגדול כי לא המבקשת מס' 1 ולא בתה היו יהודיות. פסק דין זה הביא את בית המשפט המחוזי לבטל את פסק דינו הקודם של בית המשפט לענייני משפחה, אשר נעתר לבקשותיו של המבקש מס' 1, בנימוק שהוא מבוסס על הדין העברי. הדבר יצר "חלל שיפוטי", והותיר את המבקשים ללא תמיכה כספית. לאחר מכן ערערו המבקשים לבית המשפט העליון, שקיבל את הערעור וראה בבקשה ערעור רגיל. בית המשפט העליון קבע כי יש להותיר את פסק הדין המקורי של בית המשפט לענייני משפחה בעניין מזונות ומזונות על כנו עד למתן פסק דין חדש המבוסס על הדין הכללי, כדי להימנע מהותרת המבקשים ללא אמצעי פרנסה. פסיקה זו נבעה גם מכך שביטול תשלומי המזונות עלול להביא לפינוי המבקשים מביתם. עם זאת, בית המשפט העליון החזיר את תביעת הרכוש לבית המשפט המחוזי לבירור, שכן לא ברור אם ביטול פסק הדין הרכושי של בית המשפט לענייני משפחה על ידי בית המשפט המחוזי התבסס על חוסר הרלוונטיות של המשפט העברי. בית המשפט העליון הדגיש את הצורך בהנמקה מעמיקה מאחורי פסקי הדין והבחין בין סוגיית המזונות לבין תביעת הרכוש. כתוצאה מכך, פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין מזונות ומזונות אושר באופן זמני, ואילו פסק הדין הרכושי הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף.