ע"א 2242/92

תקציר

פסק הדין, שניתן על ידי השופט א', עוסק בסדר העדיפות בין בעלי עסקאות מקרקעין סותרות, וכיצד זה נקבע לפי סעיפים 7 ו-9 לחוק המקרקעין. השופט א' מסכים עם מסקנתו של השופט ד' לוין כי הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין מאלפות במקרה זה, ועל כן יש לדחות את הערעור. עם זאת, השופט א' מציג עמדה חלופית בשתי נקודות משנה הנוגעות ל: (1) הרלוונטיות של סעיף 7(א) לחוק המקרקעין בקביעת העדיפות, ו-(2) המשקל המיוחס לאי מתן הערת אזהרה על עסקתו או הבטחת רישומה. באשר לנקודה הראשונה, טוען השופט א' כי סעיף 7(א) חל רק על עסקאות שנרשמו, ואינו מקנה משמעות קניינית לאישור לרישום. לפיכך, תפקידה של ההוראה הוא לקבוע את המועד המדויק של העברת הזכות הנדונה, ולא לקבוע עדיפות במקרים של עסקאות סותרות. פרשנות זו נתמכת בפסק דינו של השופט לנדוי בעניין קורצפלד, המבקש למנוע עוול למי שרושם מיד את עסקאותיו. בנקודה השנייה, השופט א' חולק על קביעתו של השופט ד' לוין כי מחדליו של המשיב – אי כתיבת הערת אזהרה ואי הבטחת רישום העסקה – תרמו למצג המטעה שאפשר למשיב השני לרכוש את העסקה המתחרה. השופט א' טוען כי הנטל אינו על בעל העסקה הראשונה לכתוב הערת אזהרה, וכי אי אימות רישום העסקה אינו יכול להיות מוטל עליו. חובת הצדדים מתקיימת על ידי הצגת עסקאתם בפני הרשם, וביצוע הרישום נתון בידי הרשם בלבד. שופט א' מסיים בכך שהוא מאשר את דחיית הערעור, בהסכמה עם פסק דינו של השופט ד' לוין, ומוסיף הערה משלו על פרשנותם הראויה של סעיפים 7 ו-9 לחוק המקרקעין כדי למנוע סתירה ביניהם. גם השופט י' בך מסכים עם מסקנתו של השופט ד' לוין, ועם פסק הדין בכללותו.