ת"א 2233/90

תקציר

המקרה סובב סביב זוג נשוי שהיה להם הסכם ממון. האישה, בהיותה יורשת עשירה, ביקשה לאכוף על בעלה "צו חכם", שמנע ממנו גישה לכספים בחשבונות בנק בחו"ל בעקבות הפרת הסכם הממון ביניהם. הבעל לווה סכומי כסף גדולים מהאישה, מה שהוביל להסכם הלוואה בו הסכים למשכן את נכסיו. עם זאת, הוא מכר את דירתו והעביר את התמורה לחו"ל, בניגוד להסכם ביניהם. האישה פנתה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני, מחשש שהבעל יסתיר את נכסיו. בית המשפט המחוזי הכיר בהיעדרו של "צו חכם" בדין הישראלי, אך הכיר בסמכותו של בית המשפט ליתן צו מניעה זמני, סעד הנגזר מדיני היושר, אשר יכול להניב תוצאה דומה לזו של "צו החכמים" המבוקש. בית המשפט הסביר את ההבחנה בין צו מניעה זמני לבין צו מניעה אישי, בהדגישו כי צו מניעה זמני, בהיותו צו אישי, חל על הנתבע במישרין ואינו פוגע בזכויותיהם של צדדים שלישיים. השופט דן בהרחבה בגבולות הטריטוריאליים של סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל ובחריגים למגבלות אלה. הם פסקו כי בתי המשפט בישראל נעדרים סמכות להוציא צו עיקול זמני על נכסים הנמצאים מחוץ לתחום השיפוט של המדינה. סמכות השיפוט של בית המשפט בישראל היא טריטוריאלית בעיקרה, והמחוקק נמנע במכוון מלהרחיבה לשטחים זרים. עם זאת, בית המשפט מצא כי הוא יכול לתת צו מניעה זמני, המורה לנתבע להימנע מהעברת נכסיו לחו"ל, גם אם הם נמצאים מחוץ לסמכות בית המשפט. צו זה מוצדק מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט וסמכותו הטבועה של בית המשפט לעשות צדק. השופט הבהיר כי סמכות זו קיימת בנפרד מחוק יסודות המשפט, המתייחס לעקרונות מורשת ישראל. כדי לקבל את צו המניעה, על המבקשת לספק ראיות מהימנות התומכות בטענתה, אשר בית המשפט מצא בהסכמי הממון וההלוואה שהוצגו, יחד עם מסמכים נוספים. השופטת פירטה את הפרת הסכם ההלוואה על ידי הבעל ואת ניסיונו להעלים כספים, והצדיקה את חששותיה של האישה. בהחלטה הודגש כי הצו המבוקש הינו אישי כנגד הבעל ואינו פוגע בזכויותיהם של צדדים שלישיים. האישה נדרשה לספק ערבות בנקאית משופרת כדי להגן על נזקיהם הפוטנציאליים של הבעל ושל צדדים שלישיים, במידה וצו המניעה אינו מוצדק. לבסוף, בית המשפט נתן את צו המניעה הזמני, שהגביל את גישתו של הבעל לחשבונות בנק מוגדרים עד למתן פסק הדין העיקרי, והורה לו לשלם את ההוצאות המשפטיות הנלוות.