דנ"פ 6162/99

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשה לדיון נוסף בפסק דין קודם של בית המשפט העליון בעניינו של חיים בן עטר, עובד משרד הפנים שהורשע בהפרת אמונים ושוחד. פסק הדין הראשוני, שניתן בספטמבר 1999, אישר פה אחד את הרשעתו של בן עטר בהפרת אמונים, אך הדעות לגבי ההרשעה בשוחד, היו חלוקות בדעותיהן, כאשר דעת מיעוט טענה כי היסוד הנפשי הדרוש לביצוע העבירה אינו קיים בעניינו של בן עטר. הדיון הנוסף נועד ליישב מחלוקת זו, אך בית המשפט קבע כי אין סתירה או נסיבות חדשות המצדיקות דיון נוסף. דעת הרוב קבעה כי ממצאי בית המשפט המחוזי מצביעים בבירור על מודעותו של בן עטר לכך שהשוחד קשור למעמדו, כפי שעולה מהנסיבות ומהחזקות העובדתיות. בפסק הדין הודגש כי ערכאת הערעור יכולה להתערב במקרים כאלה ולהחיל מבחנים משפטיים על הממצאים, ובמקרה זה נחה דעתם של שופטי הרוב כי מתקיים היסוד הנפשי של השוחד. משכך, נדחתה הבקשה לדיון נוסף, ואישרה את פסק הדין הקודם ואת הרשעתו של בן עטר בשני הסעיפים.