עמ"נ 7776-06-15

תקציר

השאלה המרכזית סביב פסק דין זה היא האם הזכויות שמכרו המערערים לרוכשים נגעו לזכויות בעלות או לזכויות בנייה עתידיות. לאחר בחינת הראיות וטיעוני הצדדים, קבע השופט כי רק זכויות בנייה עתידיות נמכרו, ולכן הרוכשים אינם חייבים בתשלום היטל ההשבחה, שנועד להיטיב עם קהילת המתעשרים באמצעות החלטות תכנוניות. השופט ביסס החלטה זו על מספר גורמים. ראשית, במסמכים שהוצגו לבית המשפט, קרי הסכמי המכר, צוין במפורש כי הרוכשים רוכשים זכויות עתידיות בלבד. שנית, בטיעוניהם הקודמים של המערערים ובעררים שהגישו למשיב ולוועדת הערר נטען כי נמכרות רק זכויות בנייה עתידיות. שלישית, הסכם שיתוף הפעולה התייחס לזכויות בטבלה המצורפת להסכם, שהיו שייכות למערערים בלבד, דבר המצביע על מכירת זכויות בנייה עתידיות. לבסוף, רישום הזכויות בטאבו לאחר אישור תכנית ההשבחה לא שינה את אופי הזכויות שנמכרו. השופט התייחס גם לפרשנות דיני המס, בהתייחסו לפסקי דין קודמים הדוגלים בפרשנות עניינית להשגת צדק ושוויון במיסוי. במקרה זה, מטרתו הכלכלית של היטל ההשבחה היא למסות את מי שמרוויח מעליית ערך הקרקע בשל החלטות תכנוניות. מכיוון שמוכרי זכויות הבנייה העתידיות ייהנו כלכלית מההשבחה, הם אלה שחייבים בתשלום ההיטל. השופט הזכיר גם את הסיכון למניפולציה במערכת, שבה מוכרים יוכלו למכור זכויות עתידיות לרוכשים רבים כדי להגדיל את מספר הפטורים, דבר שיפגע בקופה הציבורית. מטעמים אלה, בין היתר כמפורט בפסק הדין, החליטה השופטת לדחות את הערעור וקבעה כי המערערים, שמכרו זכויות בנייה עתידיות, אינם זכאים לשלם את היטל ההשבחה. זאת ועוד, השופט לא התערב בהחלטת ועדת הערר לחייב את המערערים בהוצאות המשיב, שכן מדובר בהחלטה סבירה. משכך, הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשלם למשיב סך של 20,000 ₪ הוצאות ושכר טרחת עורך דין.