ת"א 35413-11-16

תקציר

התובעת, שרכשה נכס בחיפה בשנת 2005, ערערה על חובות ארנונה שיוחסו לה על ידי העירייה הנתבעת. היא טענה כי היא אינה הבעלים של הנכס בתקופות המדוברות והעלתה טענות בדבר תקופת ההתיישנות והאופי הרטרואקטיבי של החיובים. עם זאת, בית המשפט דחה את טענותיה בשל חוסר ראיות ושיהוי בלתי סביר בהגשת התביעה. בתקופה הראשונה, מאוקטובר 2005 ועד מרץ 2007, מצא בית המשפט כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה לאי בעלות, וטענותיה בדבר שימושיות הנכס ותקופת ההתיישנות אינן רלוונטיות ויש להפנות אותן לבית המשפט לעניינים מנהליים. לגבי התקופה השנייה שבין אפריל 2012 לינואר 2015, התובעת לא הצליחה להוכיח כי השוכרים, כפי שטענה, החזיקו בנכס בתקופה זו. בית המשפט מתח ביקורת על כך שלא עדכנה את העירייה על שינויים בשכירות ועל העיכוב במענה לפניות העירייה. דו"ח המפקחת, שנערך בתקופה זו, לא היה משכנע דיו כדי להוכיח את טענות התובעת, וגרסתה לאירועים הייתה רצופה סתירות והשמטות. בתקופה השלישית שבין יולי 2015 לינואר 2016 הופרכה טענת התובעת כי דיירת החזיקה בנכס בהצהרותיה שלה לעירייה. צו סגירה על הנכס בתקופה זו לא פטר את התובעת מתשלום ארנונה, וטענתה בדיעבד כי השוכר כבר לא החזיק בנכס לא הייתה משכנעת. לסיכום, דחה בית המשפט את תביעתה של התובעת למתן פסק דין הצהרתי, תוך שהוא מציין את חוסר הראיות שלה ואת השיהוי הבלתי סביר בהגשת התביעה. התובע חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו של הנתבע ונקבע לו מועד אחרון לסילוק חוב המס, עם אפשרות לקבל בחזרה את הסכום שהופקד אם לא ישולם עד למועד שנקבע. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים וסימן את סוף ההליך המשפטי.