תתע"א 1441-02-22

תקציר

הנאשם הורשע בנהיגה בזמן פסילה ובעבירות ביטוח. הם הודו באשמה וטענו כי נהיגתם הייתה תוצאה של הוראה של שוטר. המדינה טענה לעונש הכולל מאסר בפועל ופסילה ממושכת, ואילו בא כוח הנאשם סבר כי אין לכך הצדקה בנימוק של נסיבות חריגות. השופט סיכם את הערכים המוגנים הכרוכים בעבירה וסקר את הפסיקה הרלוונטית, תוך שהוא מציין את חומרת העבירה ואת הצורך בענישה מחמירה. בהתחשב בעובדות המקרה, השופט קבע את טווח הענישה המתאים וניתח נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, לרבות גילו הצעיר של הנאשם ועברו התעבורתי. בסופו של דבר, נגזר על הנאשם להפעיל התחייבות כספית, תקופת פסילה של 7 חודשים, פסילה על תנאי של 6 חודשים ופסילה ומאסר על תנאי של 3 חודשים, עם אפשרות לרצות עונש מאסר אם הנאשם ישוב ויפגע בתוך שנתיים. השופט קבע כי עונש זה מידתי ביחס לעבירה ולנסיבות נסיבותיו של הנאשם. זכות זו לערער על פסק הדין ניתנה לשני הצדדים, ויש לממשה בתוך 45 יום.