ה"פ 25449-12-11

תקציר

התיק נסוב סביב פרשנות הסכם פשרה בין בנק ללקוחותיו בנוגע להחזר הלוואה. הבנק טען כי מהסכם הפשרה משתמע כי היתרה תשולם בהתאם להסכם ההלוואה המקורי, שהשתמש בלוח זמנים של שפיצר. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת הלקוחות. על פי פסק הדין, הסכם הפשרה היה חוזה חדש שהחליף את הסכם ההלוואה הקודם. מנוסחו המילולי של הסכם הפשרה עולה כי על הלקוחות לשלם את יתרת החוב בתשלומים חודשיים שווים של 1,500 שקל, בריבית של 5.2% וצמודה למדד המחירים לצרכן. נסיבות ההסדר, לרבות התקשורת וההתנהלות המקבילה של הצדדים, חיזקו פרשנות זו. יש לציין כי דו"חות עורך הדין של הבנק והיעדר מחאה מצד הבנק על התשלומים החודשיים של הלקוחות במשך שנים, תמכו בהבנת הלקוחות את תנאי ההסדר. בנוסף, הבנק לא סיפק את הסכם ההלוואה המקורי, והותיר את הריבית ואת הקשר שלה ללוח הזמנים של שפיצר ללא הוכחה. משכך, התביעה התקבלה, והסדר הפשרה פורש כפי שהלקוחות הבינו אותו. הבנק חויב לשלם ללקוחות הוצאות משפט והוצאות נוספות.