עמ"ת 13555-11-22

תקציר

גזר הדין המדובר מתייחס לעציר, שהוא גם אסיר, העומד בפני אישומים בגין עבירות אלימות. על בית המשפט להחליט אם להאריך את מעצרו של העציר לפני משפט או לשחררו, בהתחשב בשלושת התנאים לפי סעיף 21 לחוק המעצרים: ראיות לאשמה, עילות מעצר ובהיעדר חלופה מגבילה פחות. בית משפט קמא דחה את בקשת ההארכה, בנימוק של מועד שחרורו הארוך של האסיר. עם זאת, שופט הערעור קבע כי הליך השימוע להארכת מעצרו של אסיר אינו צריך להיות שונה מעצורים אחרים. עליהם לשקול את המסוכנות הנשקפת מהעצור ואת האפשרות לתנאי שחרור חלופיים. במקרה זה, עברו של העציר בהתנהגות אלימה בכלא, ללא רתיעה מצד הסוהרים, וההליכים המשפטיים המתמשכים בגין אירועי אלימות נוספים, מצביעים על רמת מסוכנות גבוהה. השופט הדגיש כי מטרת המעצר היא לפקח על העצור מקרוב, דבר שמוטב להשיג באמצעות מעצר פורמלי ולא מאסר, בהתחשב במעשיו של המשיב בין כותלי הכלא. השופט הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור והאריך את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים. החלטה זו התקבלה מתוך אינטרס של שלום הציבור והפיקוח, חרף "ויתור" המשיב על חופשה ובחירת אגף הכליאה, אשר לא ישלול את הסכנה הנשקפת ממנו.