ת"א 42318-10-13

תקציר

פסק הדין דן בזכויותיו של דייר מוגן כהגדרתן בחוק הגנת הדייר, שמטרתו להגן על דיירים מפני פינוי על ידי מתן הגנה סטטוטורית. במקרה זה, הדיירת היא קשישה אלמנה, הנתבעת, שניהלה עסק אינסטלציה שהיה בעבר בבעלות בעלה המנוח. התובע, בעל הנכס, ביקש לפנות את הנתבע משני טעמים: אי תשלום דמי שכירות ונטישת הנכס. השופט פותח בהסבר המסגרת הנורמטיבית והפסיקה הקודמת בנושא הגנת הדייר, ומדגיש כי זכויותיהם של דיירים ששילמו דמי מפתח ראויות להגנה. לאחר מכן מתייחס השופט לשתי עילות הפינוי. באשר לאי תשלום דמי שכירות, פסק השופט לטובת הנתבע וקבע כי סירובו של התובע לקבל דמי שכירות שולל את התביעה. עם זאת, השופט מוצא את טענת הנטישה של התובע משכנעת, שכן מהראיות עולה כי הנתבע אינו משתמש עוד במחסן ואין לו כל כוונה לחזור לנכס. השופט מציין כי נוכחות פיזית אינה נדרשת במקרה של מחסן, אך הנתבע לא הביא ראיות מספיקות לשימוש בו. זאת ועוד, עדותה של הנתבעת עצמה והמסמכים שהוגשו על ידה תומכים במסקנה כי המחסן ננטש. השופטת גם מפעילה את שיקול דעתה שלא להעניק לנתבעת סעד הוגן, שכן פינוי לא יפגע בפרנסתה, בהתחשב בכך שהעסק פועל ללא המחסן מזה שנים. לפיכך, השופט קובע כי תביעת התובע מוצדקת, ועל הנתבע לפנות את המקום בתוך 45 יום. לבסוף, השופטת שוקלת את נסיבותיה האישיות של הנתבעת ופוסקת כי עליה לכסות את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין, בסך 7,000 שקל, בתוך 30 יום.